דיני וסתות

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

פרישה סמוך לוסת

בזמנים שיש בהם חשש שהאשה תראה את ראיתה הרגילה (=הוסת), צריכים בני הזוג לפרוש זה מזו[1].
נשים שראיותיהן קבועות ומסודרות (בתאריך מסוים, בהפרש ימים קבוע או בעקבות הרגשה מסוימת) וראו שלוש פעמים בקביעות, נחשבות כבעלות וסת קבוע. בנשים אלו אנו חוששים שמא ראייתן תופיע לפי קביעות הוסת שלהן ובני הזוג צריכים לפרוש זה מזה, כפי שיבואר בהמשך.

אצל רוב הנשים הוסת אינה מופיעה בצורה סדירה ומדוייקת, והן מוגדרות כבעלות וסת שאינו קבוע.
אשה קובעת וסת בעיקר על פי שלושה קריטריונים:

• וסת ההפלגה: הפרש ימים קבוע בין מחזור למחזור.
• וסת החודש: תאריך קבוע לפי החודש העברי בו מופיע המחזור.
• וסת הגוף: תחושות גופניות המופיעות זמן קבוע לפני קבלת המחזור.

אשה שאינה עומדת באחת משלוש הקביעויות הללו, מוגדרת כבעלת וסת שאינו קבוע.
יש להדגיש, כי בחישוב עונות הפרישה (הן לבעלת וסת קבוע והן לזו שלא קבעה וסת), יש לכלול רק את אותם ימים שהאשה נאסרה בהם על ידי ראיה ממשית שופעת או על ידי בדיקה פנימית. אשה שראתה כתם ונאסרה - אינה מחשיבה את תאריך מציאת הכתם בחישוב תאריכי הפרישה בעתיד או בקביעת וסת[2].
אשה שנאסרה בבדיקה פנימית ולאחר זמן ראתה את  הראיה השופעת שלה, דינה כאשה הרואה יום אחד, מפסיקה יום, ולמחרת שוב חוזרת לראות, החוששת רק לתחילת המחזור, ליומו הראשון.

ממה פורשים?

בעונה שבה פורשים בני הזוג זה מזו, אסורה קירבה גופנית של תשמיש[3] וראוי להימנע גם משינה במיטה אחת[4].
המחמירים והנמנעים אף ממגע של חיבה העלול להוביל לקירוב אסור (כחיבוק וכנישוק), תבוא עליהם הברכה[5].
בשאר ההרחקות השייכות לימי האיסור (העברה מיד ליד, אכילה מכלי אחד וכו'), אין מקום להחמיר.

באילו ימים או עונות פורשים?

חכמים חילקו את היממה לשתי עונות: עונת יום, מזריחה עד שקיעה, ועונת לילה, משקיעה עד זריחה[6].
הפרישה בין בני הזוג משמעותה, שבאותה עונה בה האשה אמורה לראות, אסורים בני הזוג בתשמיש, כמבואר לעיל.
בכך, יש הבדל בין בעלת וסת קבוע לבין בעלת וסת שאינו קבוע.

הפרישה בבעלת וסת קבוע

לאשה שקבעה וסת (כפי שיבואר להלן) קבעו חכמים שהפרישה בין איש לאשתו תהיה רק באותה עונה של הוסת הקבוע.
לדוגמא: אשה שקבעה וסת לראות בעונת יום (באחת מהקביעויות האפשריות), כאשר מגיעה עונה זו, חייבים בני הזוג לפרוש מתשמיש.
מעיקר הדין, מותרים הם בעונה הקודמת, ואם לא ראתה בעונה הקבועה שלה, מותרים הם בעונה הבאה[7].
יש פוסקים המחמירים ומחייבים אותם לפרוש גם בעונה הקודמת לעונת הראיה הקבועה[8].
יש לציין שבאשה בעלת וסת קבוע שלא ראתה בעונה הקבועה, מותרים בני הזוג רק לאחר שהאשה תבדוק את עצמה, כפי שיבואר בהמשך.

אם שינתה וראתה פעם אחת או פעמיים שלא לפי הוסת הקבוע שלה:
אם היה לה וסת קבוע ליום בחודש ושינתה, חוששת ליום החודש הקבוע שלה, ובנוסף גם ליום החודש ולהפלגה מראייתה החדשה.
אם היה לה וסת קבוע להפלגה ושינתה, חוששת למספר ימי ההפלגה הקבועה שלה, אך מונה אותו מיום הראיה החדשה[9].

הפרישה בבעלת וסת שאינו קבוע

אשה שלא קבעה וסת, חששו חכמים לשינויים בקבלת המחזור.
לכן, חייבו את בני הזוג לפרוש בשלוש עונות:

1. פרישה בתאריך החודש
   הואיל והאשה נמשלה ללבנה, חששו חכמים שלתאריך בחודש הנקבע בהתאם למילד הלבנה, תהיה השפעה על המחזור[10].
   לדוגמא: אשה שהמחזור האחרון שלה היה אור ליום חמישי, ג' סיון, חייבים בני הזוג לפרוש בליל שבת, ג' תמוז. מאחר וראייתה היתה בלילה, גם הפרישה היא בלילה.

2. פרישה בעונת ההפלגה
   בנוסף, לעונת החודש, אשה שההפלגה בין מחזור למחזור אינה שווה, חייבו חכמים את בני הזוג לפרוש לפי הפלגת המחזור האחרונה[11].
   לדוגמא: אשה שראתה אור ליום שני, א' אייר, ואחר כך ראתה אור ליום חמישי, ג' סיון, ההפרש בין המחזורים הוא 4 שבועות + 4 ימים (שני, שלישי, רביעי, חמישי). בחודש תמוז צריכים הם לפרוש אור ליום ראשון, ד' תמוז (4 שבועות + 4 ימים: חמישי, שישי, שבת, ראשון).

3. פרישה בעונה בינונית
   בנוסף, חייבים בני הזוג לפרוש ביום השלושים, הנקרא בפי חכמים "עונה בינונית"[12].
   לדוגמא: אשה שהמחזור האחרון שלה היה אור ליום חמישי, ג' סיון, חייבים בני הזוג לפרוש אור ליום שישי, ב' תמוז.
   (לדעה שהובאה לעיל, בעונה בינונית יש לפרוש גם בעונה הקודמת, בבוקר יום חמישי, א' תמוז)[13].

סיכום: אשה שאין לה וסת קבוע, וראתה אור ליום שני, א' אייר, ואחר כך באור ליום חמישי, ג' סיון, חייבים בני הזוג לפרוש בחודש תמוז בשלושה תאריכים:
אור ליום שישי, ב' תמוז (עונה בינונית). יש אומרים לפרוש מיום חמישי בבוקר, א' בתמוז.
ליל שבת, ג' תמוז (עונת החודש).
אור ליום ראשון, ד' תמוז (עונת הפלגה).
עברו העונות הללו ולא ראתה בהן, אינה חוששת עוד ובני הזוג מותרים.
כאשר תראה שוב, תקבע מחדש את שלוש עונות הפרישה הללו[14].
אם הקדימה וראתה לפני עונת הפרישה, חוששת מראייתה החדשה לשלוש עונות הפרישה האמורות: בינונית, חודש והפלגה.
הסכימו הפוסקים, שהקדמת הראיה אינה עוקרת את החשש לוסת החודש מהראיה הקודמת (אף על פי שמן הסתם, ממילא תהיה אסורה תוך כדי ימי המחזור)[15].
יש הסוברים, שגם ההפלגה הקודמת לא נעקרה, וחוששת גם ליום ההפלגה שנקבע בראיה הקודמת[16].
לדוגמא: אשה שראתה ביום שני, א' אייר, אחר כך ביום חמישי, ג' סיון, אחר כך ראתה ביום שבת, יט' סיון, חוששת לכל שלושת החששות מיט' סיון. בנוסף, לדעת כולם, חוששת ליום שבת, ג' תמוז, שהוא יום החודש מראייתה הקודמת.
לדעת המחמירים, חוששת גם ליום ראשון, ד' תמוז, יום ההפלגה מראייתה הקודמת (למרות שראתה קודם לכן בהפלגה קצרה)[17].

וסת שיש לאשה מינימום הפרש

אשה שאין לה וסת קבוע, אולם יש לה מספר ימים בהם ודאי שאינה רואה.
למשל: לפעמים רואה ביום 27, לפעמים 28 או 29, אבל מעולם לא ראתה לפני היום ה-25.
או שיש לה הפרש גדול בין מחזור למחזור, לפחות 31 יום, ואחרי יום זה, רואה באופן לא קבוע.
נשים אלו יש להן קביעות למחצה.

• מי שיש לה קביעות לראות אחרי 31 יום ויותר, מאחר ומוחזקת שלא לראות ביום החודש ובעונה בינונית, אינה צריכה לחשוש לימי פרישה אלו (זאת בנוסף להשלכה ביחס לבדיקות שעל אשה לעשות כדי לצאת מחשש רואה מחמת תשמיש, כדלהלן).
  לדוגמא: אשה שראתה שלוש פעמים, פעם אחת בהפרש של 31 יום, אחר כך בהפרש של 35 יום, ואחר כך בהפרש של 33 יום, אין לה וסת קבוע, אולם יש לה קביעות שלא לראות בפחות מ-31 יום.
  יום הפרישה הוא רק לפי ההפלגה האחרונה, מאחר שיש לה קביעות שלא לראות ביום החודש ובעונה בינונית.

• יש אומרים שגם אשה שיש לה מחזור קצר ולעולם לא רואה ביותר מ-28 יום, אם עבר יום זה ולא ראתה, אין בני הזוג צריכים לפרוש ביום החודש ובעונה בינונית[18].
• מי שיש לה קביעות שלא לראות בפחות מ-29 יום, ההשלכה המעשית כלפיה היא ביחס לבדיקות לצאת מחשש רואה מחמת תשמיש, והדבר יבואר בהמשך. 
  
  

בדיקה בעונת הפרישה

לכתחילה, חייבו חכמים כל אשה לבדוק את עצמה כאשר מגיעה עונת וסתה[19].
אולם, בדיעבד, אם לא בדקה עצמה, נחלקו הפוסקים מה דינה (יש אומרים שמותרת, יש אומרים שאסורה, ויש אומרים שתבדוק בעת שנזכרת, והבדיקה תקבע אם היא מותרת או אסורה)[20].
בסיכום דברי הפוסקים עולה ההלכה כדלהלן:

• אשה שיש לה וסת קבוע (לחודש, להפלגה או לוסת הגוף), וכן מי שאין לה וסת קבוע אבל חוששת לעונה בינונית, נשים אלו חייבות לבדוק עצמן בעונת הפרישה.
  גם בדיקה זו תהא לאחר סיום העונה בתחילת העונה הבאה (בעונת יום – תבדוק אחר צאת הכוכבים, בעונת לילה – תבדוק אחר הזריחה, כשתקום)[21].
  עד שתבדוק, אסורים בני הזוג בתשמיש[22].

• אשה שאין לה וסת קבוע, תבדוק עצמה בסיום עונת הוסת או בתחילת העונה הבאה[23].
  אם לא בדקה ולא ראתה דם – מותרת[22].
  
  

היוצא לדרך

היוצא מביתו למשך כמה ימים, חייב לפקוד את אשתו טרם צאתו אפילו בעונת פרישה. אם מוחלת על כך, רצוי לרצותה בחיבוק ובנישוק ולא בתשמיש ממש, אך אם רצונה בכך, חייב לפוקדה אף בתשמיש המטה[24].
המחמיר ופורש מאשתו בעונה הקודמת לעונת הוסת (עונת "אור זרוע"), לא יחמיר בכך לפני יציאתו לדרך ויפקוד את אשתו בתשמיש המטה.
אשה האמורה לטבול בעונת פרישה או כלה שליל חופתה ארע בעונת וסתה, תשאל שאלת חכם כיצד לנהוג[25].

[1] ""וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם" (ויקרא, פרק טו, פסוק לא) - מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבא: עונה" (נדה, דף סג, עמוד ב). הגמרא (נדה, דף טז, עמוד א) והפוסקים דנים, האם דיני הוסתות הם מדאורייתא או מדרבנן. להלכה, הכריעו רוב הראשונים והאחרונים שהפרישה סמוך לוסת היא מדרבנן, והפסוק הובא כאסמכתא (ש"ך, סימן קפד, ס"ק ו).

[2] שולחן ערוך, סימן קצ, סעיף נד.

[3] שולחן ערוך, סימן קפד, סעיף ב; רמ"א, סימן קפד, סעיף י.

[4] גם האוסרים מדינא רק תשמיש, החמירו בשינה במיטה אחת, "שמא תראה בתוך שינה ולא תרגיש אלא עד אור הבוקר, ונמצא הוא ישן עימה בקירוב בהיותה פורסת נדה" (בן איש חי, שנה שניה, פרשת צו, אות ב), ובעקבותיו בדרכי טהרה (פרק ו, סעיף יד), וכן בטהרת הבית (סימן ב, סעיף ב).

[5] המחבר והרמ"א אסרו מדינא רק תשמיש (כמובא לעיל בהערה 3) וכך פסק בטהרת הבית (סימן ב, סעיף ב). לדעת הט"ז (סימן קפד, ס"ק ג) גם קירבה של חיבה אסורה מדינא. הב"ח והש"ך (שם, ס"ק ו) כותבים, שהמחמיר בכך תבוא עליו ברכה, וכך הכריע שבט הלוי (סימן קפד, סעיף ב, אות ד).

[6] חלוקת העונות היא לפי זריחת השמש ושקיעתה, וממנה מושפע טבע הגוף והוסתות (חוות דעת, סימן קפד, ס"ק ה; מובא בפתחי תשובה, סימן קפד, ס"ק י).

[7] שולחן ערוך, סימן קפד, סעיף ב.

[8] אור זרוע, הלכות נדה, סימן שנח. בשולחן ערוך לא הובאה דעתו ובטהרת הבית (סימן ב, סעיף א) לא חשש לה, אך הב"ח (סימן קפד, סעיף ב) והש"ך (סימן קפד, ס"ק ז') החמירו בכך, ובעקבותיהם יש מהאחרונים שקבלו חומרא זו (שבט הלוי, סימן קפד, סעיף ב, ט"ז ס"ק ב; דרכי טהרה, פרק ו, סעיפים ב-ה). גם המחמירים כאור זרוע יכולים להקל בשעת הצורך (עיין פתחי תשובה, סימן קפד, ס"ק ד).

[9] ש"ך, סימן קפט, ס"ק מה.

[10] שולחן ערוך (סימן קפט' סעיף ב'): "וכן בראיית הימים שהיא לימים ידועים לחודש, מיד אחר שראתה פעם אחת ליום ידוע לחודש, כגון כא' או כה' בו, חוששת לפעם אחרת לזה היום".

[11] שולחן ערוך, סימן קפט, סעיף ב.

כדי להשמר מטעות במנין הימים שבין הראיות, כדאי לחשב את ההפלגה לפי מספר השבועות עם מספר הימים (כולל ימי הראיה וההפלגה).

[12] שולחן ערוך, סימן קפט, סעיפים א, ד. הדעה המקובלת בפוסקים שעונה בינונית היא ביום השלושים (4 שבועות + 2 ימים). יש לציין שיש דעות אחרות (ש"ך, סימן קפט, ס"ק ל; שו"ת חכם צבי המובא בפתחי תשובה (סימן קפט, ס"ק י); חוות דעת, סימן קפט, ס"ק יב).

[13] הואיל ועונה בינונית נידונה כוסת קבוע, יש מקום להחמיר בה כדעת ה"אור זרוע" (לעיל בהערה 8). דרכי טהרה, פרק ו, סעיף ה.

[14] אם הקדימה וראתה לפני עונת הפרישה: חוששת מיום הראיה לשלושת זמני הפרישה – תאריך החודש, עונה בינונית ועונת ההפלגה (הקצרה). בנוסף, לכל הדעות, חוששת ליום החודש לפי המחזור הקודם. אולם, ליום ההפלגה בו היתה אמורה לראות אינה חוששת, מפני שההפלגה הקצרה עוקרת את הארוכה (ש"ך, סימן קפט, ס"ק לא). יש חולק ומחייב לפרוש גם בעונת ההפלגה העתידית (רמ"א, סימן קפט, סעיף יג. ועיין ט"ז, שם, ס"ק יח; בית מאיר, שם; שולחן ערוך הרב, שם, אות מג).
לדוגמא:
א. אשה שראתה ביום שלישי, ד' ניסן: חוששת ליום החודש (יום חמישי, ד' אייר), לעונה בינונית (יום רביעי, ג' אייר), ואינה חוששת להפלגה (כי אין שתי ראיות).
ב. ראתה ראיה שניה ביום שני, א' אייר: חוששת ליום החודש (יום שלישי, א' סיון), לעונה בינונית (יום שלישי, א' סיון), וחוששת לעונת ההפלגה (יום ראשון, כח' אייר – 4 שבועות).
ג. הקדימה לראות ראיה שלישית ביום שישי, יט' אייר: חוששת ליום החודש מראיה זו (יום שבת, יט' סיון), לעונה בינונית מראיה זו (יום שבת, יט' סיון) ולהפלגה מראיה זו (חישוב ההפלגה מא' אייר עד יט' אייר – 2 שבועות + 5 ימים – חוששת ליום שלישי, ח' סיון).
ד. אם עבר ח' סיון ולא ראתה בו: לשיטת הרמ"א, צריכה לחשוש גם להפלגה הארוכה יותר שהיתה לה (4 שבועות – חוששת ליום חמישי, יז' סיון). אולם, לדעת הש"ך, ההפלגה הקצרה (2 שבועות + 5 ימים) ביטלה את ההפלגה הארוכה שהיתה לה קודם לכן, ואינה חוששת עוד להפלגה הזו (של יום חמישי, יז' סיון).

[15] ש"ך, סימן קפט, ס"ק לא.

[16] רמ"א, סימן קפט, סעיף יג.

[17] יש שיטה נוספת המובאת בשולחן ערוך הרב (סימן קפט, ס"ק מג) בשם הרמב"ן.

[18] דרכי טהרה, פרק ז, סעיף יט.

[19] שולחן ערוך, סימן קפד, סעיף ט.

[20] שולחן ערוך, סימן קפד, סעיף ט: "עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה, ויש אומרים שאסורה עד שתבדוק אם יש לה וסת קבוע או שהוא יום ל' אע"פ שאינו קבוע. הגה: והכי נהוג".  ודעת הב"ח (הביאו הש"ך, סימן קפט, ס"ק כג), שמותרת "דוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה".

[21] מלשון הפוסקים (שולחן ערוך, סימן קפד, סעיף ט; המובא בהערה 19) משמע שחייבת לבדוק בעת העונה עצמה. אולם, בימינו, אין לנשים שעה קבועה לראיה. לכן, עדיף לדחות את הבדיקה לאחר סיום העונה. ועיין שו"ת קנה בֹשם, יורה דעה, סימן סב.

[22] שולחן ערוך סימן קפט, סעיף ד.

[23] כנ"ל בהערה 21, מאחר שאין לה שעה מסוימת בעונת הפרישה, עדיף שתבדוק בסוף העונה.

[24] שולחן ערוך ורמ"א, סימן קפד, סעיף י.

[25] האחרונים נחלקו, האם יש מקום להתיר גם במקרים אלו, או שהיתר הגמרא נאמר ביוצא לדרך בלבד (עיין פתחי תשובה, סימן קפד, ס"ק כב).