מבית המדרש

הרבה גורמים יש לכעס. אחד הגורמים העיקריים היא התחושה שנעשה לנו עוול. כאשר האדם יבחן את המציאות מנקודת מבט הלכתית הוא יראה שפעמים רבות תחושת העוול אינה מוצדקת. ההכרה הזו מנמיכה את סערת הרגשות שנתון בה האדם והכעס ילך וידאך . גם ביחס לקב"ה אנו יכולים לפתח תחושה שנעשה לנו עוול, אך על האדם לדעת שאין לבריאה כלום אצל בוראה. האדם דורש מהסביבה ומבוראו שיתנהגו אתו לפנים משורת הדין, דרישה זו היא אחד הגורמים הראשיים לכל תחושות הכעס שעוטפות את האדם לאורך מסלול חייו. ככל שנבין שהדרישה שילכו אתנו לפנים משורת הדין הזו אינה לגיטימית וככל שנבין שלא נעשה אתנו עוול, התחושות השליליות יהפכו לשלווה ורוגע. שבת שלום!

ליל תשעה באב בכו ישראל בכיה שהביאה אותם לבכייה לדורות. עוון המרגלים הוא המשבר האמוני הקשה ביותר שעברו ישראל. הריאליות היא המלחמה הגדולה ביותר של האמונה. פעם אחר פעם נכשלו ישראל בכניעה לריאליות. המשבר האמוני התחיל במתן תורה. קבלת התורה היתה מתוך פגם באמונה והגילוי של הפגם היה בעוון המרגלים. אמונה היא הידיעה שאנו בידיו של הקב"ה באופן מוחלט. רבים מהאנשים חיים בתחושת שותפות עם הקב"ה. ההבדל בין שותפות לבין כניעה מוחלטת נמדדת בתחומי רבים וגם בתחום האמונה מול הריאליות.

בפרשת מסעי מופיע הציווי על ערי מקלט. השיעור עוסק בערי המקלט והרב מבאר צדדים שונים שיש בציווי מיוחד זה. מדוע הרוצח בשגגה צריך להישאר דווקא עד מות הכהן הגדול? מדוע מספר ערי המקלט בעבר הירדן המערבי והמזרחי שווה? הרי רוב עמ"י נמצא בעבר הירדן המערבי! ממה צריך להיזהר כשנכנסים לגור בבית שהיה של גוי רשע? איך היו מסמנים את ערי המקלט? לפי איזה סדר קולטות ערי המקלט את הרוצחים בשגגה? מדוע לעתיד לבוא נצטרך את ערי המקלט ואף להוסיף עוד 3 נוספות? ולמה לפי אחד הפירושים זה קורה דווקא בגלל התקדמות והתעלות עמ"י?

שבט ראובן וגד מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. משה מזהה את המדרגה הרוחנית בהם הם נמצאים וכלל לא מנסה לשכנע ברמה האידיאולוגית אלא ברמה הפרקטית. פנחס והלוחמים חוזרים ממלחמת מדיין ומשה מוכיחם תוכחה אידיאולוגית על לקיחת הנשים בשבי. משה רבנו מלמדנו שכדי לקדם את הסובבים אותנו חובתנו לזהות את המדרגה הרוחנית ולדבר בשפה שמתאימה לרמתם ולמדרגתם.

הקב"ה רוצה את הלב שלנו. מעשים חיצוניים נטולי רוח פנימית לא שווים הרבה. מדין חשפו פנימיות מקולקלת אצל ישראל ומלחמת מדיין היתה התיקון לקלקול זה. על האדם לדעת שהלב מניע את מעשיו של האדם, אם לאדם יש לב ימני הוא ילך בכיוון הנכון, אך אם לבו יהיה לב שמאלי מעשיו יהיו בהתאם. כדי לטהר את הלב עלינו להיות כלים ריקים שמוכנים לקבל אלוקות, ככל שנמלא את הכלים בהבלים ושטויות כך מעשי המצוות יהיו מעשים חיצוניים נטולי רגש פנימי. שנזכה לטהר ליבנו באמת ולהחיש את ביאת גואל צדק!

הנדרים, המלחמה במדיין ופרשת בני גד ובני ראובן - זה חלוציות. יוזמה לא מתוך שכל והכרח אלא מתוך רגשות גדולים. נדר נובע מרגשות. מלחמת מדיין היא נקמה רגשית. ארץ ישראל היא מקום להתפתחות הרגשות. שיעור זה הוא בירור של עולם הרגש והאיסור לזלזל ברגשות.

ימי בין המצרים מחייבים אותנו לברוח מהאנוכיות ולתת מקום לזולת. ימי בין המצרים מחייבים אותנו לשאוף ולהגיע למדרגת הדור של ר' יהודה ברבי אילאעי להתכסות ששה אנשים בכסות אחת ולא להרגיש שחסר לנו משהו. המערכת הראשונה והחשובה ביותר לעבוד על זה זו המערכת הזוגית. לברוח מויכוחים, לא להתעקש על שטויות, לפנק ולבוא לקראת. מערכות רבות יש לפנינו. מערכת שכנים, מערכת החברים לעבודה וכו'. להתנתק לגמרי ספק אם נצליח, אבל העבודה תביא אותנו לחוסר תלות באנוכיות שהיא העיקר וככל שנתאמץ יותר נראה שאנו הולכים ומזדככים וכך תבוא ברכה גדולה לנו ולכל העולם!

בפרשיית הנדרים אנו נחשפים לכח העצום שיש בדיבור, למה זה כך? מה טמון באותו הכח? בנוסף מה הקשר בין לשון הרע לחוסר תוכחה? לסיום - מה מעלת האותיות?

דבר תורה קצר לחיילים על פרשת השבוע

מפרשת בני ראובן ובני גד ניתן ללמוד יסודות חשובים ובסיסים בפתרון סכסוכים. "והייתם נקיים מה' ומישראל".

יש אדם שהדברים מגיעים אליו ויש אדם שצריך ללכת רחוק כדי למצוא את מבוקשו. אדם גדול זוכה להשאר במקומו ואינו צריך לחפש דברים אבל יש אנשים שכל הזמן עוברים ממקום למקום.

בפרשת מטות מסעי מופיעות פרשיות רבות הקושרות במישרין ובעקיפין לארץ ישראל; פרשיית נדרים אינה נראית קשורה במבט ראשון, אך במבט מעמיק ניתן לגלות את מעלתה וכיצד היא קשורה בקשר אמיץ לארץ ישראל. וזוהי אפוא הסיבה שהיא נכתבה דווקא בפרשתנו, ערב הכניסה לארץ.

מסיפור מלחמת מדין בפרשת השבוע שלנו אנו יכולים ללמוד כמה נקודות חשובות: ניתן ללמוד שצריך לבוא למלחמה מתוך מסירות נפש, מתוך ידיעה שזאת מלחמת ה', אנו לומדים שצריך לבוא מתוך גישה שאנו נלחמים את מלחמת כלל עם ישראל ולא מלחמה פרטית, ועוד...

היהודי הוא בבחינת כלי חרס, שעיקרו נמצא במה שהוא מכיל בתוכו פנימה. על כן, הוא נטמא אפילו באוויר הכלי או במגע פנימי אבל לא במגע חיצוני.