מבית המדרש

בפרשת השבוע משה עושה חישוב מדוקדק לאן הלך כל הכסף והזהב שנתרם למשכן. המדרש אומר שהוא עשה את זה כדי שלא יגידו עליו ליצני הדור שלקח חלק מהרכוש לעצמו. גם יוסף מביא את כל הכסף לבית פרעה כשמשפחתו מגיע אליו כדי שלא יחשדו בו. גם גבאי הצדקה נדרשים לכל מיני פעולות שלא יחשדו בהם שלוקחים לעצמם חלק מהכספים. רואים מפה מסר חשוב עד כמה אנו צריכים להיזהר בכספי ציבור, עד כמה צריך להיות נקיים מה' ומישראל

פרשת פקודי פותחת בפירוט מסודר של ההוצאות לבניית המשכן. משה נצרך לעשות חשבון משום שהיו בעם כאלו שחשדו במשה שלקח לעצמו. חובתו של אדם להיות נקי מה' ומישראל, גם בחשד רחוק עדין על האדם להתאמץ להיות נקי מכל חשד. שלושה טעמים לציווי להיות נקי מישראל: 1. אנו שולחיו של מקום ותפקידנו להיות מוסריים למהדרין. 2. האדם מושפע לשלילה כאשר חושבים עליו מחשבות רעות. 3 אדם שנזהר מכל חשד מציל עצמו מכישלונות רחוקים. שבת שלום!!

בפרשת השבוע ויקהל רואים שהנשיאים מביאים את אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן, אלא שהתורה כותבת אותם בצורה כזאת: "הנשאם", ולא "הנשיאים". מה פשר הורדת האות י'? הנשיאים חיכו שעמ"י יגמור לתרום וככה הם ישלימו את מה שחסר, אבל אומרים לנו הפרשנים שזאת הייתה עצלות. מנהיג צריך לתת אמון בציבור שלו שיתרמו הכל. בנוסף- עיקרון נפלא מפה: כשנותנים למישהו ביקורת זה צריך להיות בצנעה וברמז, כמו פה בהורדת האות י', אבל כשמשבחים אותו אז זה בהרחבה, כמו שהתורה מפרטת על קורבנות הנשיאים בפרשת נשא.

מלאכת המשכן ותרומת המשכן התבססו על התעוררות פנימית של אנשים שהרגישו "שיש להם את זה", אלא שהמיוחד בהתעוררות זו שהיא היתה לשם שמים. אנו חיים בדור שמדבר הרבה על הגשמה עצמית. הגשמה עצמית שבאה מתוך מחשבה על עצמנו, מתוך רצון שנרגיש טוב עם עצמנו יש בה מעין עבודה זרה. האפשרות היחידה של האדם לצמוח ולהתפתח בצורה נכונה ולהרגיש שמחה גדולה באה אך ורק אם בבסיס השאיפה קיים הרצון לעשות לשם שמים. חז"ל כבר אמרו "לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". העשייה לטובת עצמנו היא טבעית אך חובתנו לשאוף להתעלות מעל הטבעיות. קשה מאד להגיע למעלה שכל העשייה לשם שמים, אך עצם הרצון להיות שם, נותן את אותותיו בחיים ועוזר מאד להשתחרר מהתלות בעשייה ולמען רווחים פרטיים. שבת שלום!!

בפרשתנו אנו נפגשים במשא ומתן ארוך בין הקב"ה למשה על אופן הנהגת ישראל לאחר חטא העגל. משה בכוח מציאת חן מצליח להביא את הקב"ה לחזור בו מהאמירה "הנה מלאכי ילך לפניך" . מציאת חן באה כתוצאה מתחושת שייכות. ככל שאדם יחזק את תחושת השייכות שלו בכל תחומי החיים כך הוא יזכה במציאת חן. הדרך למצוא חן בעיני הבורא היא דרך התורה משום שהתורה מעוררת את תחושת השייכות ביננו לבין הבורא. כל זמן שיש מציאת חן, גם כאשר עושים טעויות הן נסלחות, כאשר מאבדים את מציאת החן משלמים מחיר כבד על טעויות בבחינת מידת הדין. שבת שלום!!

פרשת תצווה, המשך ציווי בניית המשכן. יש כל כך הרבה מקומות בהם היינו מצפים שמשה יוזכר. אבל משה כלל לא מוזכר בפרשה! מדוע? ישנם כמה סיבות נפלאות.

בבגדי כהן גדול וכהן הדיוט יש מכנסיים שמשמים לכיסוי ערווה ויש בגדים לכבוד ולתפארת. לאחר חטא אדם הראשון אדם וחוה עושים חגורות לכסות ערווה והקב"ה עושה כתנות עור בבחינת בגדי כהן גדול. לאחר חטא אדם הראשון נוצר מתח בין החומר לרוח, הבושה והצניעות תפקידם לכפות ולתקן את המתח וליצור איזון נכון בין החומר לרוח. ככל שאדם יהיה צנוע יותר כך הוא יגלה את האור הפנימי שבו וככל שאדם יהיה חיצוני יותר כך ידחק את הרוח לצד וישתעבד כל כולו לחומריות שבת שלום!!

החידושי הר"ים מגור אומר שכשאדם עומד בניסיון, הוא מקבל ניסיון גדול עוד יותר. כך תושבי גוש קטיף שעמדו בניסיונות הפיגועים קיבלו את ניסיון הגירוש הנורא. קבוצת חסידים שהגיעה אל הרב איציק שבועות ספורים לפני הגירוש התפלאה מדוע אין הוא מבקש את הפיצויים שחילקו למי שדיווח על ביתו ורכושו. תשובת הרב איציק ועוד - פה בשיעור. מדוע דווקא בצלאל הוא זה שעושה את הארון? רק הוא, צאצא של חור שנהרג כי לא הסכים לעשות את העגל, יוכל לעשות ארון וכרובים במחשבה טהורה לגמרי.

הבדל משמעותי יש בין המשכן למקדש שלמה. הבדל שבא לידי ביטוי בכיוון פניהם של הכרובים. בתקופת המדבר היו ישראל עסוקים רק בתורה, לאחר הכניסה לארץ התעסקו גם בענייני הארץ. כדי לשמור על דבקות גם לאחר הכניסה לארץ חובת האדם לדאוג שהארציות (רמוזה בשולחן) תהיה מוארת באור התורה (המנורה) . בקודש הקדשים הארון היה מורכב משני חלקים שרומזים על השולחן והמנורה. בשונה מהקודש שהמנורה והשולחן הם שני כלים נפרדים, הארון והכרובים בהם רמוזים השולחן והמנורה הם כלי אחד. המצב האידאלי הוא כשהחול והקודש יוצרים מציאות אחת מאוחדת. הדרך להגיע למדרגה זו נעוצה בחיזוק הקשר האינטימי ביננו לבין הבורא. שבת שלום!!

פרשת משפטים עוסקת רבות ביישוב סכסוכים בין פוגע לנפגע. התבוננות בדברי הפוסקים מלמדת אותנו שחובת המזיק בתשלומים באה רק על נזק גופני אך לא על נזק נפשי. מדברי ראשונים ואחרונים אנו למדים שפגיעה נפשית אינה תלויה בפוגע אלא בפרשנות ובהתמודדות של הנפגע וכמו שפירש רש"י גבי אדם שהבהילו אותו וחלה מרוב בהלה שהמבהיל פטור מדיני אדם משום ש "וכי מיבעית (מפחד), מדעתיה דנפשיה קא מיבעית". ככל שאדם יתחזק באמונה, שכל מאורעות החיים העוברים עליו הם גזירת אלוקים ומעשיו גרמו לו, והפוגע רק שליח להוציא את הגזירה יוקל על האדם להתחזק בנפשו מתוך הידיעה שאלוקינו שבשמים הוא אב רחום וחנון הרוצה רק בטובתנו. קושי נפשי הוא תוצאה של דמיון ורגשות שמשייכים את המעשה לדעת הפוגע וכאן נעוצה טעותו של הנפגע. אם יתחזק באמונה ימצא הרבה מנוחה לנפשו שתביא אותו לחיים בריאים בגוף ובנפש. שבת שלום!!

בהפטרת פרשת יתרו שנשמע בשבת הקרובה כתוב שהמלאכים מכסים את רגליהם עם 2 כנפיים. מדוע? אומר המדרש כי רגליהם דומות לרגל עגל, ולכן מכסים שלא להזכיר חטא העגל. מפה לומד ספר קרן לדוד- מה שכתוב לבקש תורה מרב שדומה כמלאך ה', הכוונה רב שאינו מזכיר פשעיהם של ישראל אלא יודע להוכיח בחכמה, כמו המלאכים שמכסים חטא העגל. ומכאן נלמד כולנו להיזהר בלשוננו ולהגיד רק דברים טובים על עם ישראל.

המחלוקת של משה עם יתרו היתה סביב השאלה האם תורה לומדים מהמקור. משה נענה ליתרו רק בסוגיית המשפט אך יתרו הסכים עם משה במסירת התורה. גם במעמד הר סיני דרשו בני ישראל לשמוע את עשרת הדברות ישירות מה' ולא על ידי משה המתווך. שני דברות ראשונות הצליחו ישראל לשמוע אך את השאר כבר נאלצו לשמוע ממשה. שני הדברות הראשונות הם השורש למצוות עשה ולמצוות לא תעשה ולכן נענה הקב"ה לבקשת ישראל "רצוננו לראות את מלכנו". בחיים יש אידאלים וחיי את הפרקטיקה. פעמים רבות מפחדים לומר את האידאל משום שיש קושי ליישם אותו, אך חובת האדם לדעת שהאידאל חייב להיאמר ויחד עם זה על האדם לדעת שבפרקטיקה ייתכן ויהיו עיכובים, קשיים והתמודדויות. חובתנו בחיים למצוא את האיזון הנכון, מחד לא לחיות רק חיים אידאלים ומאידך לא להישאר רדודים רק בפרקטיקה. שבת שלום!