הטבילה - המשך

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

צורת הטבילה

הטבילה צריכה להיות במקוה כשר, שיש בו לפחות ארבעים סאה מי גשמים[1].
לפני שהאשה נכנסת למקווה תבדוק עצמה שוב (בראיה ובמישוש) שאין עליה דבר חוצץ[2].
נשים ספרדיות הנוהגות כפסק השולחן ערוך, נוהגות לברך בעודן לבושות בחלוק מחוץ לבית הטבילה, ואחר כך לפשוט את חלוקן ולטבול.
נשים אשכנזיות (וחלק מהנשים הספרדיות) נוהגות שהאשה טובלת פעם אחת, מוציאה את ראשה מהמים, משלבת את ידיה על החזה, מכסה ראשה ומברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה", וטובלת פעם נוספת[3].
ביחס למספר הטבילות: מעיקר הדין די בטבילה אחת. אולם כאמור, יש נוהגות לטבול פעמיים ויש עוד מנהגים שונים[4]. יש שכתבו, שכלה הרוצה לטבול יותר מפעמיים, לא תקבל זאת כנדר או כמנהג, כדי שאם בעתיד תתקשה לנהוג כך, לא תזדקק להתרת נדרים[5].

הטבילה צריכה להיות בצורה שהמים יגיעו לכל המקומות בגוף. לכן, רצוי שמי המקוה יגיעו לגובה של כשלושים ס"מ מעל לטבורה של הטובלת, ולפחות לגובה של כעשרים ס"מ[6].
אין לטבול בקומה זקופה או בכפיפה מרובה, באופן שייווצרו קפלים בגוף שהמים לא יגיעו אליהם.
הצורה הנכונה לטבול היא כאשר הראש כפוף מעט, הרגלים אינן צמודות זו לזו, והידים פשוטות קדימה ומרוחקות במקצת מהגוף[7].
בית הסתרים, אינו צריך שיבואו לתוכו מים, אך צריך להיות ראוי לביאת מים[8]. לכן, בשעת הטבילה, אין האשה צריכה לפתוח את פיה או עיניה כדי שיכנסו לתוכם מים, אך לא תסגרם יותר מידי ולא תפתחם יותר מידי.
אין צורך להגביה את הרגלים מהקרקע בזמן הטבילה, אלא אם הקרקע מלאה בבוץ[9].
נתנה שערה בפיה או סגרה את ידיה בחוזקה כך שלא נכנסו מים לתוכן - לא עלתה לה טבילה[10].
אשה חלשה או הפוחדת לטבול ורוצה שחברתה תאחז בידה בזמן הטבילה, תרטיב החברה את ידיה במי המקוה, ואח"כ תאחז בטובלת בצורה רפויה[11].

הואיל וצריך שכל הגוף יהיה בתוך המים, ושלא תישאר אפילו שערה אחת בחוץ, תעמוד הבלנית או אשה אחרת מעל המקווה ותקפיד שכל שערותיה של הטובלת תכנסנה למים. במקרים חריגים, כשאין אשה כזאת, תשאל שאלת חכם כיצד לנהוג (לאסוף שערה ברשת או להיעזר בבעלה). אשה זו צריכה להיות יהודיה, הגדולה מבת יב' שנים[12].
עיקר תפקידה של הבלנית הוא בעת הטבילה. אין מחובתה לבדוק את הטובלת לפני הטבילה ולוודא שהיא הכינה עצמה כראוי. עם זאת, המנהג הוא להציע לטובלת להיעזר בבלנית כדי לראות שאין חציצה על גופה.

אשה הרוצה להתקלח אחר הטבילה, אם גופה נתייבש לאחר שעלתה מהטבילה, ודאי רשאית להתקלח. אם לא התייבש ועודה רטובה, מן הדין מותר לה להתקלח, אך יש מחמירים בכך[13].

צניעות בטבילה
צריכה אשה להיות צנועה בליל טבילתה. בשל כך, נהגו הנשים ללכת בהצנע, כדי שלא ירגישו בהן הבריות[14], ולכן, בליל טבילה רצוי לא לארח ולא להתארח.
גם אם ידעו אחרות על טבילתה, ראוי שלא תדחה או תבטל את הטבילה, אך אם מרגישה אי נעימות רבה, רשאית לדחות את הטבילה. כמו כן, רשאית ליידע את אִמהּ, חמותה או אחותה, כדי שתסייענה לה לטבול בצנעה, ואין בכך פגם.
אשה היודעת בחברתה שטובלת (כשנפגשו במקווה וכדומה), לא תפרסם דבר זה, אפילו לא לבעלה, וכן איש היודע בטבילת אשה אחרת לא יפרסם דבר זה אף לא לאשתו.
מאידך, אשה הטובלת במקום שאין בלנית קבועה במקווה, תבקש מאשה אחרת שתעמוד עליה ותבדוק שלא יצאו שערותיה לחוץ, ואין בכך חוסר צניעות.
כמו כן, יש מקומות שנהגו הנשים לקבוע "זוגות", כלומר שתי נשים שעוזרות האחת לשנייה באופן קבוע, בהכנות למקווה ובעת הטבילה, ואין בכך חוסר צניעות.
כיום, אשה העולה מהטבילה פוגשת את הבלנית המקבלת את פניה. בכך מתקיימים דברי חכמים, שלא תפגוש בעלייתה דבר טמא או גוי[14].

[1] שולחן ערוך, סימן רא, סעיף א.

[2] שולחן ערוך, סימן קצט, סעיף א; בן איש חי, שנה שניה, פרשת שמיני, אות יב.

[3] "כשפושטת מלבושיה, כשעומדת בחלוקה תברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה", ותפשוט חלוקה ותטבול [עובר לעשייתן]... הגה: ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה" [כבטבילת גר, שלא שייך שיברך קודם הטבילה, ולא חלקו בין הטבילות]" (שולחן ערוך, סימן ר, סעיף א; ט"ז, שם, ס"ק ב). "וראיתי לחסיד מאנשי מעשה שהנהיג את אשתו כך: לאחר שתטבול כל גופה פעם אחת, תעשה הברכה, ולאחר שתברך, תטבול פעם שנית, ובזה תעשה קדושה יתירה, ותהיה יוצאת ג"כ לשתי הדעות" (של"ה, שער האותיות, קדושה, דף עב, עמוד ב; והוזכר בבאר היטב, שם, ס"ק א). ויש שכתבו לנהוג כך כדי לוודא שבפעם השניה בוודאי יגיעו מים לכל מקום בגוף (בן איש חי, שנה שניה, פרשת שמיני, אות יט).
"וטוב להניח סודר על ראשה בשעת הברכה, ותסיר אותו חברתה מעליה אחר הברכה, ותטבול" (בן איש חי, שנה שניה, פרשת שמיני, אות יט.
לענין ברכה בעירום: עיין שולחן ערוך, אורח חיים, סימן עד, הקדמת הביאור הלכה.

[4] בספר חסידים (סימן שצד (תתשפב)) ובבן איש חי (שנה שניה, פרשת שמיני, אות יט) מוזכר המנהג לטבול שלוש פעמים. רבה של חברון, רבי סלימאן מנחם מני זצ"ל (מובא במעשה אליהו, פסקים, סעיף כט, עמ' קכג) מזכיר מנהג לטבול שבע פעמים, ומציין שלא נמצא לכך מקור בספרים.

[5] דרכי טהרה, פרק יח, סעיף ה.

[6] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף לו; פתחי תשובה, שם, ס"ק כא.

[7] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף לה.

[8] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיפים מג, לח ועוד).

[9] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף ל.

[10] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף כז.

[11] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף כח.

[12] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף מ.

[13] במסכת שבת (דף יג, עמוד ב) גזרו על טמא לאחר טבילתו שלא ירחץ במים שאובים. אם רחץ, נעשה שני לטומאה. הגזרה היא רק לטמא תרומה, בה יש גם שלישי לטומאה, אולם לחולין אין משמעותל לגזרה זו, הואיל ואין שני בחולין. הגר"א (ביאור הגר"א, יורה דעה, סימן רא, סעיף עה, אות קכז) מוכיח מכאן שגם אשה לבעלה נטהרה, אע"פ שרחצה אח"כ במים שאובים. עם זאת, כתב הרמ"א (דרכי משה הארוך, סוף סימן רא; רמ"א, סי' רא, סעיף עה) שנהגו שלא לרחוץ אחר הטבילה. לכן, אם התייבשה ופסקו מי הטבילה, ודאי רשאית לרחוץ, גם למנהג הרמ"א.

[14] רמ"א, סימן קצח, סעיף מח.