מבית המדרש

מרחב אישי זה דבר שצריך לדרוש מה שני או להעניק לו? כמה הוא בא על חשבון המרחב הזוגי? איך הרצון למרחב אישי לא משדר שהזוגיות חונקת? הדבר החשוב ביותר בזוגיות הוא לכבד אחד את השני. מה זה לכבד? האם צריך להיכנע לכל "שיגעון" של השני? איך עושים את זה עם חיוך ולא בבאסה? האם מותר לבעל לשתף את אשתו בקשיים שיש לו ביומיום? איך בונים אמון בזוגיות?

מה זה מרחב זוגי? למה כשהבעל לחוץ לדאוג למרחב האישי שלו הוא משיג בדיוק את ההפך? למה חשוב להשקיע במרחב הזוגי? האם כדאי להתנגח בחולשות של הצד השני ו"לחנך" אותו או שעדיף לפנק את החולשות שלו ולכבד ולקבל את בן הזוג כמו שהוא? צריך לדבר על דברים שמפריעים לנו בזוגיות, אבל איך מעבירים ביקורת על ההתנהלות של בן הזוג מבלי להיכנס לו לתוך המרחב האישי ולפגוע בו? איך מתעלים מעל הרצונות והצרכים שלנו כדי לשמור על מרחב זוגי נעים ובריא?

האם הזוגיות אמורה להגביל ולצמצם את בני הזוג? איך יוצרים מרחב זוגי בזוגיות תוך שמירה על המרחב האישי של כל אחד? מהם צרכיו של הבעל ומהם צרכיה של האישה בנושא הזה? איפה ומתי צריך לוותר וללכת לקראת הצד השני ואיפה צריך דווקא להתעקש על המקום שלנו? איך מתקרבים ומתקדמים בזכות השוני שבינינו ולא רק לומדים "להסתדר" עם זה? איך לאהוב את החסרונות של הצד השני? ומה יעשה, ובעיקר מה לא יעשה, בעל שמרגיש חוסר הערכה מאשתו?

על ההורים לשמור על דעה אחידה, בעיקר מול הילדים, גם בנושאים עליהם הם חלוקים. זהו עיקרון חשוב מאוד גם בזוגיות וגם בחינוך הילדים.

ארבעת השלבים בחינוך ילדים, הגדרות הטוב והרע, בניית הרצון לעשיית טוב ועוד...

הבעל הוא המנהיג של הבית, ומתוקף תפקידו זה הוא עמוד השדרה של השקט והשלווה בבית והוא האחראי על הקניית האמון והאהבה.

המחשבות של ההורים עוברות כמו חשמל לילדים. אם ההורים לא יחשבו שלילד יש סיבה לקנא - הוא לא יקנא. ככה זה בכל הדברים - הילדים מתנהגים כמו שההורים משדרים להם להתנהג. העידוד של הילד לחיי תורה הוא ע"י המון קומפלימנטים חיוביים ועירובו של הילד בחיי התורה של האב והמשפחה, במצוות ובתפילות. יצירת חבורות ילדים שקמות לתפילה/לומדות תורה יחד בונה בילדים עולם של חיי תורה.

יהי כבוד בנך חביב עליך כשלך. חשוב מאד שלא לפגוע בכבוד הילד. מלבד הפגיעה בילד זה מקלקל את החינוך. החינוך צריך לקרות בבית מול ההורים והאחים בלבד, בחוץ אין עניין לנסות לחנך כיוון שמול אנשים אחרים זה מבייש את הילד ולא פועל את החינוך. יש לשים לב לשוני בין האחים, ולהתאים את החינוך לכל אחד.

כל משפחה קובעת לעצמה את הקווים האדומים שלה. יותר מדי קווים אדומים גורמים נזק, ולבסוף הילדים לא קשובים להם. שכר ועונש באים כדי לסמן לילד מה טוב ומה רע.

הילד מחפש את תשומת הלב של ההורים דווקא, ולא את של המורים, הדודים וכד'. ילד עושה את מה שההורים שלו עושים, אוהב את מה שהם אוהבים ומסתייג ממה שהם מסתייגים. כשהוא משנה את התנהגותו יש לזה מטרה אחת: קבלת תשומת לב מההורים. יוצא מן הכלל, ילד שעבר פגיעה מסוימת, ואז נכון לחפש גם את הסיבה להתנהגותו ולא רק את המטרה. ההורים צריכים לקבוע את הקווים האדומים ואת מדרג התגובות לפי ההתנהגות של הילד. לא דומה תגובה על שפיכת כוס מים לתגובה על הכאת הורה. גם כשהילד נפגע מהערה של ההורים, זה חלק מהחינוך והדבר הגרוע ביותר שההורים יכולים לעשות זה לנסות לפייס אותו.

דוגמאות לתגובות מועילות או מזיקות של ההורים לילד שמנסה למשוך תשומת לב שלילית ע"י התנהגות כוחנית או מעוררת רחמים.

ילדים ניזונים מתשומת הלב של ההורים שלהם. יש 2 סוגי שיטות של ילדים למשוך תשומת לב שלילית מההורים: ילד כח - ע"י התנהגות כוחנית, וילד תשומת לב - ע"י התנהגות שבאה לעורר את רחמיהם של הוריו. צריך לדעת להבדיל בין סוגי השיטות ולהכיר את התגובה הנכונה לכל אחת מהן, אחרת רק מעצימים את הבעיה.

צריך להסתכל על המטרה של הילד במעשיו ולא על הסיבה להתנהגותו. המטרה שלו היא לקבל תשומת לב מההורים, ולא משנה איזו. כשמבינים את זה יודעים איך להגיב: צריך ללמד אותו שהוא יקבל המון תשומת לב חיובית להתנהגות טובה שלו, ולהתנהגות לא טובה - לא.

כיצד נעביר לילדנו מסרים בצורה טובה? חשוב שתהיה התאמה במסרים בין האבא לאמא. חשוב להסביר לילדים ולא לצפות שיבינו בעצמם. עוצמת התגובה לדבר מסוים היא שתקבע בנפש הילד את עוצמת היחס שלו לדבר הזה, לחיוב או לשלילה.

אהבה אמיתית לילדים מפתחת בהם את תכונת האחריות. הרחמים עושים בדיוק את הפעולה ההפוכה. חשוב להעביר לילדים אחריות ולתת להם ללמוד מטעויות, גם כשיש לכך מחיר. רק כך מפתחים בהם את הרצון.