המתנת ארבעה או חמישה ימים

המתנת ארבעה או חמישה ימים

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

שיטת השולחן ערוך

לפני טבילתה צריכה האשה לספור את שבעת הנקיים. אם במהלך ימים אלו רואה האשה דם - אי אפשר להחשיבם כימים נקיים. בדומה לכך, גם פליטת שכבת זרע בתוך ימים אלו (למשל, אם שימשה באיסור בתוך שבעת הנקיים) לא מאפשרת למנות את ימי הפליטה כימים נקיים.
אמנם, יש הבדל בין הרואה דם לבין הפולטת שכבת זרע: הרואה דם בימי הנקיים - סותרת לגמרי את ספירתה וצריכה להתחיל לספור מחדש את שבעת הנקיים, ואילו הפולטת שכבת זרע סותרת רק את הימים בהם פלטה שכבת זרע והם אינם עולים לה כימים נקיים של הספירה. אחר כך יכולה להמשיך ולמנות את הנקיים מהיום שפסקה למנות.

אשה מוגדרת כ"פולטת שכבת זרע" במשך 6 עונות (שהן 72 שעות) משעת התשמיש. דהיינו, במהלך שלושה ימים משעת התשמיש יכולה להיפלט שכבת זרע מתוך גופה של האשה ולטמא אותה. לאחר 6 עונות שכבת הזרע הנפלטת מסרחת ואיננה מעכבת את מנין הימים הנקיים[1].
מאחר ואי אפשר לדעת ולהבחין מתי נפלטה שכבת הזרע בפועל במהלך שלושת הימים הללו, אנו חוששים ומגדירים את האשה כ"פולטת שכבת זרע" במשך שלושה ימים מעת התשמיש, וממילא, אין ימים אלו יכולים לעלות למניין הימים הנקיים.
חשש זה לפליטת שכבת זרע המעכב את תחילת ספירת שבעת הנקיים, לא תלוי כלל וכלל בראית הדם, ואף אם ראתה ראיה קצרה ופסקה מלראות או שנאסרה מדין כתם, בכל מקרה צריכה להמתין עד סיום פליטת שכבת הזרע.

על כן, אשה שהיתה טהורה ושימשה עם בעלה ואח"כ ראתה דם:
צריכה להמתין לפחות ארבעה ימים (גם אם פסקה מלראות עוד קודם לכן) מיום ששימשה עם בעלה. רק אז יכולה לעשות הפסק ולהתחיל לספור ממחרת את שבעת הנקיים.
כך פסק מרן המחבר בשולחן ערוך להלכה[2].

שיטת הרמ"א

אולם, בתרומת הדשן[3] כותב שיש להחמיר בשתי נקודות:

1. להמתין חמישה ימים ולא ארבעה, מחשש לטעות בתשמיש בזמן בין השמשות.
   הסיבה: שמא ישמשו, לדוגמא, בין השמשות שבין יום ראשון לשני. האשה תסבור ששימשו לפני בין השמשות ותמנה ארבעה ימים מיום ראשון. אולם בפועל, שימשו אחרי זמן השקיעה, שהוא יום שני. אם תעשה הפסק ביום רביעי לפני השקיעה, אזי בתחילת יום חמישי, שהוא ראשון לנקיים לפי חשבונה המוטעה, בזמן בין השמשות שלו עדיין תהיה האשה בתוך 72 שעות שנחשבת כפולטת שכבת זרע.
   התקנה לכך היא להמתין יום נוסף, שגם אם תמנה מיום ראשון, ההפסק ייעשה ביום חמישי אחר הצהרים, כשבודאי חלפו יותר מ-72 שעות מהתשמיש.
2. את חמשת הימים מונה מהיום שנאסרה על בעלה, גם אם שימשה זמן רב קודם לכן, ורק אח"כ תוכל להתחיל לספור את שבעת הנקיים.
   הסיבה: למרות שפולטת שכבת זרע היא מזמן התשמיש, גם אם לא שימשה גוזרים "לא שימשה אטו שימשה".
   לשיטה זו, אשה שהיתה טהורה ונאסרה מונה חמישה ימים של איסור, וביום החמישי יכולה לעשות הפסק טהרה (כמובן, אם פסק הדימום).

כך פסק הרמ"א להלכה בהגהותיו לשולחן ערוך[1], וכך נקטו גם רבים מהפוסקים הספרדים[4].

סיכום

לנוהגים כשיטת המחבר, סופרים ארבעה ימים מיום התשמיש. ביום הרביעי אחר הצהרים יכולה לעשות הפסק טהרה[5]. גם אם שימשו לקראת השקיעה, יום התשמיש נספר כיום הראשון מתוך ארבעת הימים.
לנוהגים כרמ"א, סופרים חמישה ימים מרגע שנאסרה על בעלה. ביום החמישי אחר הצהרים יכולה לעשות הפסק.
לדוגמא- אשה ששימשה עם בעלה במוצ"ש, ואח"כ ביום שני ראתה מחזור קצר שנמשך יום אחד:
לדעת המחבר, יכולה לעשות הפסק ביום רביעי אחר הצהרים.
לדעת הרמ"א, יכולה לעשות הפסק ביום שישי אחר הצהרים.

מקרים מיוחדים לשיטת הרמ"א

כאמור, החמיר הרמ"א בשתי נקודות:

• להמתין חמישה ימים ולא ארבעה.
• גזרו לא שימשה אטו שימשה.

אם מתרגמים את החומרות הללו למעשה, נמצא שהרמ"א החמיר במקרה הבא:אשה שהיתה מותרת לבעלה ונאסרה, כדי להתחיל לספור שבעה נקיים, חייבת להמתין חמישה ימים בין הרגע בו נאסרה לבין הפסק הטהרה. כאמור, גם אם נאסרה לקראת השקיעה, יום זה נספר כיום הראשון מתוך חמשת הימים.

לפי זה, יש מספר מקרים בהם אין צורך בהמתנה של חמישה ימים נוספים:

1. אשה שנאסרה על בעלה, אולם לא טבלה עד שקבלה מחזור נוסף. אם פסק הדימום, יכולה לעשות הפסק מיד, שהרי עברו כבר יותר מחמישה ימים מאז היתה מותרת לבעלה[6].
2. אשה הסופרת שבעה נקיים וסתרה את ספירתה בגלל דימום קצר, יכולה לעשות הפסק חדש מיד כשפסק הדימום, שהרי חלפו יותר מחמישה ימים מאז שנאסרה על בעלה[7].
3. בני זוג שסברו שהם אסורים (מחמת כתם וכדומה) ונהגו איסור, ולאחר זמן קיבלה האשה מחזור, רשאית לעשות הפסק טהרה ביום החמישי מיום שנהגו איסור, גם אם התברר אחר כך שאותו כתם לא היה בו כדי לאסור[8].
4. כלה לפני חתונתה יכולה לספור שבעה נקיים מעת שפסק הדימום ואינה צריכה להמתין חמישה ימים, שהרי לא היתה מותרת לחתן קודם לכן[9].

יש מקרים בהם גם לפי הרמ"א ממתינה ארבעה ימים ועושה הפסק ביום הרביעי:

1. חכמים החמירו ואסרו את הכלה הרואה דם בתולים בבעילת המצוה, על אף שהדם שרואה הוא מפצע ברקמת הבתולים ולא מדם הבא מן המקור. אף המחמירים להמתין תמיד חמישה ימים, לא החמירו בכלה שנאסרה מדם הבתולים, והיא יכולה להמתין רק ארבעה ימים, ולהתחיל את ספירת שבעת הנקיים ביום החמישי[10]. (יש לציין שכלה שנאסרה מחמת דם בתולים, ובתוך ארבעת ימי ההמתנה קבלה מחזור, צריכה לספור חמישה ימים, כדין ראית דם רגילה, אך יכולה להתחיל את ספירתם מהיום שנאסרה כבר מדם הבתולים).
2. אשה שראתה בזמן בין השמשות יכולה למנות חמישה ימים מהיום שעבר.
   דהיינו: אם ראתה בסוף יום ראשון בין השקיעה לצאת הכוכבים, סופרת חמישה ימים מיום ראשון, וביום שישי מתחילה לספור את שבעת הנקיים[11]. 

[1] שולחן ערוך,סימן קצו, סעיף יא.

[2] שולחן ערוך, שם. כך הכריע הרב עובדיה יוסף (טהרת הבית, סימן יג, סעיף יא), אך יש פוסקים ספרדים שאינם מכריעים כך. עיין לקמן הערה 4.

[3] שו"ת תרומת הדשן, סימן רמה.

[4] שו"ת זבחי צדק, יורה דעה, סימן טו; בן איש חי, שנה שניה, פרשת צו, אות ז; שו"ת רב פעלים, חלק ב, יורה דעה, סימן יז. וכך ההכרעה בשו"ת אור לציון, חלק א, יורה דעה, סימן ו; ובדרכי טהרה, פרק יד, סעיף כא.

[5] הטור (סימן קצו, סעיף יג) מביא את דעת הרא"ש, שאשה הרוצה לספור שבעה נקיים מיד אחר תשמיש, יכולה לקנח או לרחוץ בחמין את אותו מקום ולהפליט את שכבת הזרע. השולחן ערוך (סימן קצו, סעיף יג) פוסק כך להלכה, וכך מכריע בטהרת הבית (סימן יג, סעיף טז, עמ' תלג). עצה זו שייכת רק לדעת המחבר, שלא גזרו "לא שימשה אטו שימשה"; אולם לרמ"א, שגזרו אף על אשה שלא שימשה, ממילא לא שייך לסמוך על שטיפה להפלטת שכבת הזרע.

[6] ט"ז, סימן קצו, ס"ק ח'; ש"ך, שם, ס"ק כב. בשו"ת הר צבי (יורה דעה, סימן קנז) השתמש בעקרון זה לפתרון "עקרות הלכתית" באשה שמשך הזמן בין וסת לוסת קצר אצלה אך גם ראיתה קצרה. עצתו היא שתטבול לסירוגין, דהיינו: שלא תטבול על ראיתה אלא תמתין בטומאתה עד לראיה הבאה ובה יכולה לפסוק בטהרה ביום שפוסקת לראות, ולא צריכה להמתין חמישה ימים. באותה תשובה הוא מעלה אפשרות להמתין רק ארבעה ימים כדי לפתור את בעיית "העקרות ההלכתית", ובכל מקרה יש צורך בשאלת חכם.

[7] ש"ך, סימן קצו, ס"ק כב.

[8] לדעת שבט הלוי (סימן קצו, סעיף יא, אות ג, והשלמת הדברים בהשמטות לשם), כשפרשו מתשמיש ומכל ההרחקות ונהגו איסור בעצמם (גם אם מחמת הספק) - יכולה למנות מזמן שפרשו. אמנם, בפרשו מחמת עונות פרישה למשך יום שלם, הוא מסתפק אם להתיר, מאחר והפרישה היא רק מתשמיש. יתירה מזו מצאנו בשו"ת אור לציון (חלק א, יורה דעה, סימן ו), המתיר לאשה לשקר לבעלה ולאסור עצמה כדי שתוכל למנות חמישה ימים מעת שנהגו באיסור. לעומתו, כתב טהרת ישראל (סימן קצו, אות פ) במי שהחמירו על עצמם ונהגו באיסור בגלל כתם שאינו אוסר, גם אם מנתה האשה חמישה ימים והחלה בספירה, אם ראתה דם או כתם שאוסר, צריכה למנות שנית חמישה ימים ואחר כך לעשות הפסק.

[9] הש"ך (סימן קצו, ס"ק כ) כותב שנהגו להחמיר גם בכלה לפני חופתה שתמתין ארבעה ימים (ולא חמישה. כך יש לדייק בלשונו). אולם הדגול מרבבה (שם, על הש"ך) מבאר שחומרא זו אינה שייכת בכלה שהיתה נדה כבר מזה זמן, שהרי היא "נאסרה" כבר זמן ארוך קודם לכן. רק כלה שמעולם לא ראתה, ועתה סמוך לחופתה קבלה מחזור ראשון, ניתן לומר שהיתה "מותרת" ונאסרה. לכן, נהגו שתמתין ארבעה ימים.

[10] ט"ז, סימן קצג, ס"ק ד; סימן קצו, ס"ק ה.

[11] בשבט הלוי (סימן קצו, סעיף יא, אות ד, עמ' רצו) פסק שבמקרה זה תמתין חמישה ימים מיום שני, ותעשה הפסק רק ביום שישי. אולם האגרות משה (שו"ת, יורה דעה, חלק ד, סימן יז, אות כ) פוסק שגם יום ראשון נספר, ותעשה הפסק ביום חמישי, מאחר וזהו המקרה אשר בגינו החמירו להמתין חמישה ימים במקום ארבעה, ואין צורך להחמיר בשנית מחמת אותו ספק של זמן בין השמשות.