הורדות פיראטיות באינטרנט

שאלה

שלום כבוד הרב.
הבנתי שהרב מתיר, באופן כללי, הורדה של מוזיקה, סרטים ומשחקים למחשב גם בלא הסכמת היוצרים ומבלי לשלם להם. קראתי שהרב כתב שהיות ולפי חוקי מדינת-ישראל האיסור הוא רק לגבי שימוש ציבורי, השכרה או מכירה, הרי שמותר להוריד שירים (לדוגמא) אם מדובר בשימוש פרטי.

הרב, האם המוסר האנושי אינו נכלל ברשימת השיקולים ההלכתיים בסוגייה הזו? הרי ברור שהדבר המוסרי ביותר, הבסיסי ביותר, הוא לשלם עבור שירות או מוצר שקיבלת. אנשים עמלו רבות בשביל לפתח את המוצר הזה, להקליט את הדיסק וכו´, למה שאדם ישתמש ביצירה הזו מבלי לשלם תמורה? אני חושב שזה לא מדוייק להגיד שיש ייאוש בעלים על השירים שהזמרים מקליטים. הרי אם היה ייאוש, הם לא היו מקליטים את השירים מלכתחילה! עובדה היא שגם בעידן ההורדות הפיראטיות ברשת עדיין נמכרים עשרות אלפי עותקים של אלבומים מוזיקליים. כל זמר שיישאל יענה שהוא לא מתייאש ממכירת אלבומים.

איני יודע מה המצב במדינת ישראל, אבל אני יודע שבארה"ב נתפסו כמה מורידים פרטיים ונאלצו לשלם מאות-אלפי דולרים כקנס על שהורידו מוזיקה מהרשת. כמעט בלתי-אפשרי לאכוף את העניין הזה, אבל האם זה אומר שזה מותר? איני בקיא בסוגייה ההלכתית, אבל קשה לי להאמין ששהמשפט העברי לא מכיר מושג כמו קניין רוחני או זכויות יוצרים. איזה מן מסר מועבר ליוצרים דתיים, כשרבניהם מתירים להוריד את השירים שלהם מבלי לשלם אגורה? אשמח לקבל את תשובתך, כבוד הרב.

תשובה

בס"ד שלום, הבעיה בהחלט נכונה וראויה! כל השאלה היא, הגבולות.

למשל: אם אבא קונה דיסק למשפחה, והבן או הבת רוצים לשמוע גם בפנימיה שם הם לומדים האם מוסרי לחייבם לרכוש דיסקים נוספים?
ואם חבר קנה דיסק, וחבירו גם כן רוצה לשמוע, והוא מוריד לו ל-MP שלו האם זה מוסרי? א"כ השאלה היא היכן לעצור? היכן עובר הגבול? במקום שהגבול לא ברור, אנו חייבים להסתמך על "מנהג המדינה", דהיינו, חוק המדינה, שהוא הופך להיות גם דין התורה.
גם אם הזמר והיוצר יאמרו לנער: אל תעתיק מהדיסק של אבא! הרי הם לא מתכוונים באמת מפני שזו אמירה לא הגיונית. ברור שבמצב כזה יש יאוש.
אם כל המדינה (ואולי העולם) היו מתנהלים בצורה מוסרית, הכל היה שונה, היו הסדרים גלובליים להבטחת פרנסתם של יוצרים חיוביים. כל זמן שלא הגענו לכך, הגבולות שונים.