פרשת אחרי מות קדושים - רעות ההקפדה

בפרשת אחרי מות אנו מוצאים שההקפדה היא מידה מגונה. בין אם הפגיעה הייתה מוצדקת ובין אם לא, ההקפדה לא מועילה מאומה והיזקה גדול מאד. בפרשת קדשים אנו מוציאם כמה כלים שיעזרו לנו לא להקפיד, והראשון שבהם הוא ללמד זכות. לימוד זכות פותח לנו את העיניים, גורם לנו להסתכל מנקודת מבט שונה ועוזר לנו לראות את הפוגע מזווית אחרת וכך ההקפדה הולכת ונעלמת. רווח גדול יוצא לנו מלימוד זכות ש"במידה שאדם מודד מודדים לו", וכשם שאנו דנו לזכות כך המקום ידון אותנו לזכות. עצה שניה היא "לא לשמור בבטן". השיח עוזר לברר מה קרה. פעמים רבות לאחר שמבינים את הלך הדברים, מתברר שכל ההקפדה לא הייתה במקומה. גם אם פגעו בנו "שלא בצדק" וכל מגמתו של הפוגע הייתה להרע לנו, עדין עלינו לדעת שאין איש יכול להזיקנו ללא רצון הבורא ואם בכל זאת הצליח פלוני להרע לנו אין לנו לתלות את הדבר בו אלא בבורא ומי שמקפיד על הבורא הרי הוא טיפש מטופש. מאידך, עלינו לדעת שיש דברים שהאמת בהם אינה מוחלטת אלא משתנה מאדם לאדם ובמקרים כאלו אסור לנו לכפות את דעתנו על הזולת. המדרגה הגבוהה ביותר היא מדרגתם של בית הלל, שלא רק שידעו שאחרים לא חייבים לחשוב כמוהם, אלא תמיד ניסו להבין את האמת שנמצאת אצל האחר.