לא מסכים עם הדרך של אבא

שאלה

שלום כבוד הרב,

אני בן 26, רווק, ויש לי דילמה כיצד לנהוג עם אבי. מאז שיצא לפנסיה הוא מתנהג עם אימי בצורה קשה. מאשים אותה בדברים קשים, בגידה, גניבת כסף ממנו, חוסר תפקוד ועוד. אני רואה כמה היא סובלת, אבל כל פעם שאני מתערב לטובתה הוא מגביר את ההתקפות ויוצא מזה נזק לה, וגם לי. אימי סובלת מאוד, ואני לא יודע אם להמשיך להתערב ביניהם או לא.

תשובה

מתח בין הורים בגיל הפנסיה היא תופעה ידועה. היא נובעת בעיקר מהקושי לחשוב ולהרגיש ש"אף אחד לא צריך אותי". מדבריך אני מבין שרק אבא יצא לפנסיה ואמא אולי עוד עובדת. זו הרגשה קשה עוד יותר, כאשר הבעל, אשר במשך הרבה שנים היה מנהיג, במקום עבודתו ובבית, כעת נעשה ככלי אין חפץ בו. ודוקא אמא ממשיכה בשיגרה, יש לה בשביל מה לקום כל בוקר והיא תופסת את מקום ההנהגה בבית. בעל הנוהג בתבונה, עושה ניתוח נכון ומגיע למסקנה שמקומו הוא בהנהגה רוחנית יותר, להתוות דרך לבנים ולנכדים וכד'. חשבון נכון מבהיר לו שרק בהרגשה הוא לא נצרך אבל בודאי בתחומים רבים הוא תורם ומקדם. ודאי שמעמדו משתנה. אם קודם לכן היה מרכז של עשייה בבית ובחוץ, בגיל הפנסיה המוקד עובר להנהגה רוחנית. לכל אדם יש מה לתרום בתחום העצה, ההכוונה, עידוד לצעירים וכד'.

אדם שאינו מצליח להסיט את המוקד לכיוון חדש הרי הוא מתוסכל ומרגיש מיותר, על רקע זה צף הצורך להתבלט במשהו. קל מאוד לחזור להיות מרכז שלילי, כפי שהנך מתאר, אבא מחפש האשמות, אפילו דמיוניות לחלוטין, כלפי האמא. ע"י כך הוא מרגיש וחושב שבני הבית יפחדו ממנו וכאילו מעמדו יתחזק. כמובן שזו מחשבה ילדותית, אבל הרי גם שלמה המלך בספר קהלת מדמה את הזקנה לילדות. תופעה כמו משיכת תשומת לב המוכרת אצל ילדים קטנים חוזרת על עצמה בעת הזקנה. לכן גם בשעה שאתה מנסה להתערב ולהרגיע, לטובת אמא, ברור שהתגובה תהיה הגברת ההתקפות. שהרי העובדה שאתה מתייחס להאשמות ורואה בהם דבר ממשי, מבהירה לאבא שזה משתלם להמשיך כך, שהנה הוא זוכה לתשומת לב, כמובן שלילית מבני הבית. אם כן, מה ניתן לעשות? יש להפריד בין הדרכה לאמא, לבין הדרכה לך, כבן.

האמת היא שיש פגם מסוים בכך שאני כותב לך מה שאמא צריכה לעשות, והנכון היה שאמא עצמה תקבל ישירות את ההדרכה, אבל אני סומך עליך שתדע להבחין בין שתי הדרכים, ותאמץ רק את מה שנכון כלפיך. אם כן, אמא צריכה לנהוג בצורה הטבעית ביותר, כמו שאמא מתנהגת כלפי ילד. כלומר, לא להתרשם כלל מהאשמות של בעלה, להבין מה עומד בשורש התנהגותו, לדעת שמטרתו היא למשוך תשומת לב, ובהתאם לכך להגיב.  אין צורך להתווכח עם ההאשמות, אין צורך שתוכיח את נקיון כפיה ואת שמירת האמונים לבעלה, גם כאשר באות אמירות בוטות ופוגעות. כל התייחסות ישירה וכניסה לפולמוס רק משרתים את מטרתו. צריך להתייחס אליו בכבוד, ולומר לו אמירות המבהירות שאמא שומעת את האשמותיו, אך ממש אינה מתיחסת אליהם ברצינות. אמירה כמו, "בעלי היקר אתה יודע שאנו חיים טוב ואוהבים" או "אישי הטוב, בוא נדבר על דברים רציניים ולא סתם דיבורים". כמובן שאם אמא תמצא לו מטלות ומטרות חיוביות, ללמוד עם הנכדים, לבנות להם תוכנית לימי החופשה וכד', זוהי דרך מעולה, מפני שהיא בונה עבורו מיתווה בו ישיג את מטרתו, לחזור למרכז. כל זה כאמור כלפי אמא.

אולם ביחס אליך, הדברים שונים. אתה כבן אסור לך "לחנך" את אבא, גם אם הוא מתנהג כילד קטן. בחור בגילך, ראוי שיעסוק כבר בבנין ביתו הפרטי. קיים בעצמך את הכלל של "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". אתה חייב "לתפוס מרחק" מאבא ומאמא. זה נראה לך קשה מפני שאתה חס ומרחם על אמא. אבל הרי כתבת שכל התערבות שלך רק מעמיקה את ההתנהגות השלילית של אבא. לכן, שוחח עם אמא, העבר לידיעתה את כיוון החשיבה המיועד אליה, והצע לה לפנות לייעוץ להמשך דרכה. אתה עצמך התנתק לחלוטין ממערכת היחסים שבין ההורים, זאת ללא קשר לשאלה מה תעשה אמא, גם אם לא תקבל את הדרך שהצעתי, בכל מקרה, נתק עצמך מהם, ובעז"ה תבנה אתה בקרוב בית איתן ובריא.