כניעה או גבורה

שאלה

שלום הרב,
לפעמים אשתי תוקפת אותי במילים קשות, על מה שעשיתי, אמרתי, או על מה שלא עשיתי ולא אמרתי. יש לי הרבה מה לענות לה, על מה שהיא עשתה או לא עשתה. אבל בדרך כלל בסוף, אני נכנע ומבקש סליחה, גם כשלדעתי נהגתי נכון, ואין על מה להתנצל. האם נכון להשיב לה, האם נכון פעם אחת לומר: אני לא מבקש סליחה. אולי זה יעמיד אותה במקומה.

תשובה

בעל ואשה אינם "מעמידים במקום" איש את רעהו. בעל ואשה חייבים לחיות מתוך אמון ואהבה. אמון, שגם כשאשה מטיחה דברים קשים בפני בעלה, זה לא מפני שהיא "אשה רעה", אלא מפני שהיא "אשה כואבת". וכאשר כואב לאדם, לפעמים הוא צועק או מדבר לא יפה. ואהבה, כדי שגם אם אתה מרגיש שאשתך אינה צודקת בטענותיה, הכאב נובע ממקום אמיתי. גם אם אתה חושב שאינך "אשם" בכאב שלה, כלל גדול הוא, שתמיד הבעל אשם, במידה זו או אחרת. מפני שבעל, המתפקד כ"שמש", מאיר על פני אשתו, המתפקדת כ"ירח". ואם הירח "כואב", משמע שהשמש לא מאירה עליו כראוי.

למעשה: טוב מאד עשית כפי שנהגת עד כה, שלא לתקוף את אשתך גם כאשר הנך מרגיש מותקף. במלחמה, מתקיפים איש את רעהו, אבל בית, אינו זירת קרב. חכמים אומרים שהעולם מתקיים על מי שבולם פיו בשעת מריבה, ככתוב: תולה ארץ על בלימה.

גם כאשר אתה מתנצל ומבקש סליחה, לא נכון שהנך מרגיש "נכנע" כלפי אשתך. זו גם לא כוונתה שלה. אישה רוצה לראות את בעלה יציב וקיים, ולא נכנע ומושפל. רצונה הוא, שתתחבר עם הכאב שלה, ותעשה את הפעולות הנכונות למניעת הכאב בעתיד. בכל פעם שאתה מתנצל, חשוב על כך, שבודאי יש לך יד בגרימת הכאב שלה.

ושתי נקודות נוספות: האחת, כאשר אדם מתנצל מתוך חולשה, זה פוגע במעמדו. אולם כאשר אדם מתנצל מתוך מקום של גבורה, והבנה שההתנצלות אמיתית, זה רק מרומם ומעצים אותו. כך למשל, מורה שטעה ונתן עונש לתלמיד שלא סרח, כבודו של המורה להתנצל לפני תלמידו. אין זה ממעט בכבודו, אלא אדרבא, התלמיד רואה שהמורה הוא איש אמת, וזה פותח בפניו את הרצון ללמוד ממורה כזה. כך גם בעל בפני אשתו, זו אינה פחיתות ופגיעה בכבודו.

והנקודה השניה: כל בירור כזה בין בעל ואשתו רק מחזק ומברר את הקשר שביניהם. זה מבהיר לך, כבעל, מה תפקידך, מחדד את כוחותיך, דוקא מתוך הביקורת של אשתך. גם זית כאשר מכים עליו, יוצא שמן זית זך. אם כך תרגיש, בסופו של דבר תברך על כל מריבה שהיתה, מפני שממנה קיבלת כוחות חדשים ודרך נכונה יותר.