איך מחנכים לדבר אמת?

שאלה

שלום הרב,
אנחנו קצת מודאגים, מפני שכבר כמה פעמים תפסנו את בתנו בת ה-3 בשקר. זה נעשה בדברים סתמיים, כמו: האם נטלת ידיים 6 פעמים בבוקר? ותשובתה: כן. בבדיקה מתברר שלא נטלה. או כשהיא יוצאת מהשירותים, ואנו שואלים אם הורידה את המים, והיא אומרת: כן. וכאשר אנו בודקים רואים שלא הורידה. אנו חוששים שזה יהפך לה לטבע, לשקר. מפני שכמה שאנו מסבירים לה שאסור לשקר, זה חוזר על עצמו.

תשובה

כשהיינו ילדים, היו נזרקות שאלות לחלל: על מה תולים כביסה? על חבל! ומי הרג את קין? הבל! הילד שענה שהבל הוא אשר הרג את קין, לא טעה, אלא הוטעה ע"י השואל. ללמדנו, שיש שאלה הגוררת בעקבותיה תשובה מסויימת ונחרצת, והשגיאה היא, בשואל ולא במשיב.

כאשר שואלים ילד בן 3: נטלת ידיים? או: הורדת את המים? התשובה הספונטנית תהיה: כן! ולא מפני שהילד רוצה לשקר, אלא מפני שבשאלה טמונה מתקפה כנגד הילד. בעצם אנו אומרים לו: "ילדנו הקט, אנו ממש לא סומכים עליך שתדע ליטול ידיים, ואין לנו אמון שאתה כבר יכול ויודע להוריד את המים, לכן אנו שואלים אותך". אם תעמדו לרגע במקום ילדכם, ותשמעו שאלה כזאת, תרגישו את התשדיר השלילי שיש בעצם השאלה. לכן, התשובה שילד עונה היא תשובה מתגוננת, ברור שהוא ישיב: כן!
אז מה לתקן, מה לשנות? בראשונה לשנות את הגישה לבתכם. אם אתם חושבים שהיא יודעת ליטול ידיים בבוקר, או להוריד מים בשירותים, מדוע בכלל לשאול אותה על כך. ברור שהיא עשתה את מה שהיא יודעת לעשות.

ואם במקרה היא לא נטלה ידיים, גם זה לא נורא. ככל שהיא תגדל, תבין יותר את חשיבות הנטילה ותקיים אותה כראוי.

כהורים, אין מתפקידנו לשאול או בעצם לחקור את ילדינו, מה עשו ומה לא. תפקידנו לחנך אותם. החינוך נעשה באמצעות מסרים, תשדירים שהננו משדרים להם.

למשל: במקום לשאול, האם נטלת ידיים? לומר זאת כמסר: ילדים, לא לשכוח נטילת ידיים. הורים זריזים יכולים אפילו לחבר כעין מנגינה ושיר עם טקסט בן כמה מילים החוזרים על עצמם. משהוא כמו: "בוקר בוקר מה עושים? נוטלים ידיים בלי היסוסים". אם הילדים רגילים לשיר מילים כעין אלה זו הערובה לכך שגם בגודלם יזכרו ויעשו.

ואולי נקודה אחת החשובה ביותר:

לעולם לא לומר לילד, שקרן, או אתה משקר. גם אם "תופסים" אותו בדבר שקר, לומר לו "חיובי" ולא "שלילי". במקום לקרוא לו שקרן, אפשר לומר לו: אצלנו בבית אומרים רק אמת. גם אם הילד יתעקש ויאמר, אני אמרתי אמת, לא להתנגש בו, אלא להמשיך ולומר: אצלנו בבית וכו'.

אם כן, כתבתם שאתם מודאגים. בטחו בילדיכם, וכך לא יהיה מקום, לחשוב עליהם שלילה, אלא לתת בהם אמון, ולראות כיצד הם פורחים ועולים.