פרשת ואתחנן- מסירות נפש והשתוקקות!

מרן הרב חרל"פ זצ"ל מציין דמיון בין שני אירועים בתולדות ישראל.
האירוע הראשון, עקידת יצחק, בעת שאברהם אבינו מכין הכל למען קיום מצות ה', להעלות את בנו יחידו לעולה. הבן עקוד, האש והעצים מוכנים והמאכלת מונפת לשחוט את יצחק. בנקודת השיא נשמע דבר ה' אליו, "אל תשלח ידך אל הנער". האירוע המסעיר מציג לפנינו רצון, פוטנציאל, שלא יצא אל הפועל.
דבר שהיה אמור להתממש ולא התממש, יש בו אגירת הפוטנציאל ושמירתו לימים רבים.
מאז היה צוארו של יצחק אבינו פשוט כדי לקבל את המאכלת, שלא ירדה עליו, עומד עם ישראל כולו, מוכן בכל עת לפשוט את צוארו על מזבח האמונה בה'.
האירוע השני, משה רבינו המגיע ועומד על גבול ארץ ישראל. צופה בעיניו את גבולותיה, מתחנן לעבור את הירדן, ונדחה. אף כאן הננו מוצאים את הפוטנציאל, הצמאון לעבור ולגור בארץ, השתוקקות שלא יצאה אל הפועל.
מאז, נמשכת הכמיהה של ישראל לדורות, "אעברה ואראה את הארץ הטובה".

שנים על שנים אנו שבים ומתאבלים על חרבן שני המקדשים, והגליית ישראל מארצם אל ארצות נכר. מאות שנים תיקנו לנו רבותינו "ג' דפורענותא" ואת "שבע דנחמתא".
אבל בפועל חוינו על בשרינו בעיקר את הפורענות.

כיום, אותה נכונות של יצחק אבינו למסור נפשו על האמונה, וההשתוקקות של משה רבינו להגיע לארץ, אכן נושאים פרי.
בכחה של האמונה יצאנו מהגלות. בכחה של האמונה ובמסירות נפש הקמנו מדינה וארץ לתפארת. בכח ההשתוקקות לארץ ישראל אנו דבקים באדמת הארץ, בונים בכל אתר ואתר למרות ההתנגדות מבפנים ומבחוץ.

אמונה, נכונות למסירות נפש ואהבת הארץ לאין קץ, הם אשר ידביקו את כל ישראל, ויחדיו נראה עין העין את התקיימות התפילה:

אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!