עזרת הילדים בבית

שאלה

שלום הרב,
יש לי תסכולים מהתיפקוד שלי כאמא. יש לנו 4 ילדים, ומדי פעם אני חייבת את עזרתם. אני מרגישה כאילו נכשלתי בכך שאיני מסוגלת לתפקד ולתחזק את הבית לבד. בנוסף, מי אני שאטיל עליהם עבודות? אם הם יבואו מעצמם, ויבקשו לעזור, בסדר. אבל מנין הזכות שלי לחייב אותם?

תשובה

חכמים הזהירו אותנו ואמרו (שבת ק"ה, ב'): כל הכועס, יהא בעיניך כאילו עובד ע"ז. על פניו המאמר לא מובן, כי מה הקשר בין כעס לבין ע"ז (גם ההסברים בגמרא שם טעונים פירוש). הסיבה היא: הנטיה ללכת לפי הרגש. יש לנו כוחות נפש, ובהם הדעת, השכל, שהוא כח מרכזי, ובעיקר, כח קבוע שאינו משתנה עם הרוח. רגש לעומתו, מקבל שינויים ואינו יציב. הכועס, נותן לרגשותיו להשתלט עליו, וזה עלול להביא לידי ע"ז. גם אמא טובה, אסור לה לתת לרגש להשתלט ולכוון את מעשיה. השכל יגדיר לך מהו תפקידך כאמא. התפקיד לא מסתיים בהריון ובלידה. הוא ממשיך בחובה להקנות לילדייך ערכים אמיתיים וישרים.

למשל: כתבת שאת זקוקה לעזרתם. אולי נשנה את התמונה, ונכתוב, שהם זקוקים לעזרתך בכל עת. תארי לעצמך שהיית לוקחת חופשה של שבועיים, כיצד היה מתנהל הבית? ובכלל, ההגדרה של אחד הזקוק לעזרתו של השני אינה מתאימה לבית. בית הוא שותפות. ההורים הם השותפים העיקריים, ואליהם מצטרפים הילדים. ככל שהם גדלים רמת השותפות עולה. כשילד שוטף כלים הוא אינו עושה טובה לאמא, הוא פועל כשותף במשפחה, לטובת כולם. אַת האמא, מנהלת את השותפות בתבונה, באהבה, לתת לכל ילד את חלקו בשותפות. אם את שואלת את עצמך, מנין הזכות שלך לדרוש מהם לעבוד בבית, הפני את השאלה בכיוון הפוך: כיצד הם יכולים לחייב אותי, האמא, לעבוד במקום כולם. שתי השאלות אינן רלוונטיות. את מחנכת אותם לנשיאה בעול ולשותפות, וזאת ע"י מטלות שאת מטילה עליהם. אין לך ערך חינוכי גדול יותר מאשר חינוך להיות "נושא בעול". יש לכך השלכות לכל החיים, כאשר הילדים יקימו בית בעצמם, יבנו אותו על בסיס זהה של שותפות בין איש לאשתו, ואח"כ עם ילדיהם.

בנוסף, כאשר את מלמדת את בנותייך לבשל, לאפות ולעשות עבודות בית, כמה טובה יש בכך עבורן. כאשר יבנו ביתן, לא יצטרכו לתהות יום יום מה לבשל, וכיצד להכין שבת. אם כן, קבלי על עצמך תפקיד האמא המנהלת, באהבה!