empty label
בננו בן ה-5 החל להשתמש בביטויים ובמילים לא יפות כלפי אחיו, לפעמים גם כלפינו, ההורים. האם לנהוג ביד קשה או רכה.
שאלה
שלום כבוד הרב,
בננו בן ה-5 עבר לגן ילדים חדש, ובשבועות האחרונים הוא החל להשתמש בביטויים ובמילים לא יפות כלפי אחיו, לפעמים גם כלפינו, ההורים. אמרנו לו שלא ישחק עם ילדים מסוימים, כי אנו חושבים שהם מלמדים אותו לדבר כך. ובנוסף, אנו דורשים שיפסיק לומר מילים כאלה. זה עוזר לפעמים לכמה דקות, האם יד רכה או יד קשה מועילה במקרה כזה?
תשובה
שלום,
סגנון דיבור של ילדים הוא נושא רציני, וטוב שאתם נותנים עליו את הדעת.
אולם צריך לשים לב לכך, שלא יינתן יחס מוגזם לנושא זה. זאת משום שאם תצאו למאבק על "טהרת הלשון" של בנכם, יתכן מאוד שהוא ינצל זאת, ודווקא יגביר את השימוש בביטויים לא יפים. מפני שעל ידי כך הוא ירגיש שהוא מקבל יותר תשומת לב מצדכם.
דעו, שגם מלחמה נגד, אצל הילד נתפשת כסוג של תשומת לב. מאוד נעים לו שהוריו חושבים עליו כל הזמן ומגיבים לכל מוצא פיו.
לכן, הדרך צריכה להיות מבוססת, לא על מלחמה אלא על "תשדירים ומסרים". ילד הרי מוגדר כ"חסר דעת". אין הכוונה, חלילה, שהוא טיפש מוחלט ואינו מבין מאומה. ילד יש בו חכמה רבה. הכוונה היא, שעד גיל מצוות לא מתגלית אצלו הדעת בשלמות.
היכולת להבחין בין טוב לרע, מסורה לכוח הדעה שניתן באדם: "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". בעזרת הבינה אנו מבחינים בין טוב לרע. לכן, ילד יש לו קריטריונים מיוחדים, אחרים, לקבוע מה טוב ומה רע.
החינוך שאנו כהורים מצווים לחנך את ילדינו, הוא בדיוק בנקודה זו: ללמד אותו, כפי כוחו, מהו טוב ומהו רע.
העניין הוא, שילד אינו לומד מתוך ספרים, למידה אינטלקטואלית. אלא, בעיקר, למידה חווייתית. החוויה החשובה אצל ילד היא, התגובה של הוריו לעשייה או לאמירה שלו. כמו שכבר כתבתי לכם, שהורים הנלחמים נגד מעשה שלילי, לילד זו חוויה חיובית, כי הם נותנים לו יחס. הוא לא מתחשב בכך שזה יחס שלילי. עבורו העיקר הוא, עצם ההתייחסות.
ומכאן נגזר גם התיקון, הצריך לבוא ע"י מסרים שאנו מוסרים לו: הן באמירה, הן בהבעת הפנים וכד'.
למשל, ילד בא הביתה ואומר מילים לא יפות, התגובה שלכם כהורים צריכה להיות תגובה חווייתית, שהילד יתרשם ממנה, וידע בדיוק גם על מה ולמה. כדוגמא: אם ניתן היה לגרום לכך, שאמא תבכה, ממש בדמעות, כאשר היא שומעת מילים לא יפות, והיא תסביר בבירור מדוע היא בוכה, למשל ע"י אמירה כמו: בני היקר, אני לא מאמינה שאתה מוציא כאלה מילים לא יפות מפיך, אני בוכה על כך. זה מסר עוצמתי החודר עמוק לליבו של הילד.
מחד, אין כאן מלחמה נגד הילד, ואין כאן נתינת תשומת לב שלילית.
ומאידך, יש כאן אבחנה ברורה, מהו רע אצל אמא.
אינני דורש מכם "לעשות הצגות" בכל פעם, אך באמת, אם אתם כהורים תצטערו צער פנימי על הדיבורים של ילדכם, ותדאגו שצער זה יבוא לידי ביטוי, זו דרך מצוינת להעברת מסרים נכונים. ככל שהילד גדל, כך הוא מקבל תמונה ברורה יותר להגדיר לעצמו את הטוב ואת הרע. וכאשר הוא מגיע להיות "בר דעת", בגיל מצוות, הדעה מיושרת וברורה.
יש נקודה נוספת, בשאלתכם ציינתם שהוא מדבר לא יפה גם כלפיכם ההורים. כאן התגובה חייבת לבוא באופן ברור וחד: לא אומרים מילים כאלה לאבא או לאמא. מי שאומר כך לא יכול להיות בבית! אולם, הערה עקרונית: כל אחד דואג לכבודו של השני. הבעל ינזוף בבן ואף יוציא אותו אל מחוץ לבית, כאשר הוא מדבר לא יפה לאמא. והאישה תנזוף בו כאשר הוא מדבר כך כלפי האבא. כי אין מדובר בדאגה שכל אחד דואג לעצמו, אלא, שניכם דואגים למבנה הנכון במשפחה, בו ההורים אינם "בגובה העיניים" עם הילדים, אלא מנהיגים אותם.