חברה פתוחה

שאלה

שלום הרב
אני משרת כחייל, לא קרבי, ובסך הכל לא עושה הרבה. יש לי ולחבר'ה שאיתי הרבה זמן פנוי. אני במבוכה: מצד אחד, אני רוצה לנצל את הזמן ללימוד וכדומה. מאידך, כמעט כל ערב כולם יושבים יחד, כמובן בנים ובנות, ומפטפטים על כל העולם ואשתו. אם אני הולך לבית כנסת ללמוד, אני מרגיש עצמי מובדל ומנותק. אם אני יושב איתם, אני מרגיש טוב, אבל בסוף יש כאילו ריקנות נוראית. פטפוטים, לשון הרע, צחוקים של הבנים והבנות.

תשובה

בחור דתי בתוך חברה "פתוחה", צריך להיות דומה קצת לאתרוג. את שלשת המינים קושרים זה עם זה. האתרוג, לא נקשר עם כולם. אבל כאשר נוטלים ומברכים, הוא צריך להיות דבוק לשלושת המינים. זה המעמד הנכון. ולמעשה: חכמים הזהירו אותנו מ"מושב ליצים" ומהתנהגות של קלות ראש בנושאים שבינו לבינה (אבן העזר, כ"א, א'). וכמובן, זהירות מלשון הרע ורכילות.

בצבא, זה אחד המקומות הקשים ביותר לשמור על עמוד שידרה. כאשר אדם נמצא במסגרת של בית, משפחה, לימודים, קל יותר לבחור את החברים עמם הוא מתקשר. בצבא, החברים (והחברות...) זה נתון, שאינו עומד לבחירה. לכן, מצד אחד, צריך להיות חלק מהחברה. אבל חלק כזה שהוא בעיקרו נותן ולא מקבל. משפיע ולא מושפע. כיצד?

בראשונה – מה לא לעשות! לא להיות "מוסרניק", מטיף, מעיר, מבקר, כאילו אומר: אני צדיק, בואו תקנו עצמכם לפי הנורמות שלי. זה מרגיז ומעצבן וגורם לריחוק. מה כן? לחלק את הזמן בין לימוד, לבין שותפות עמם. למשל, אם כל ערב בסביבות תשע בערב הם מתחילים להתקבץ, ויושבים שעה, שעתיים, אתה תגיע כעבור שעה או יותר, לסוף. כאילו זה עתה סיימת משמרת (גם אם אתה בא מבית הכנסת). אם הם מדברים על אחד המפקדים או אחד החיילים, אל תאמר להם שזה לשון הרע. נסה למצוא באישיות שלו דבר אחד טוב, והעלה אותו לדיון. למשל, קצין קשוח, בתוך הקשיחות שלו הוא אדם ערכי. כך אתה מסיט את נושא הדיון לכיוון חיובי.

ועוד נקודה לזכור: השירות הצבאי הוא פרק בחיים (אלא אם כן כוונתך לחתום קבע). יש חיים לפני, ויש אחרי. עוברים פרק זה, במיטב שאפשר, לעזור ולתקן כמה שאפשר, כדי לחזור בכוחות מחודשים לאזרחות.

עוד נזכה שכל הצבא יהיה יותר טהור ונקי, והיה מחננו קדוש!