פרנסה

שאלה

שלום הרב,

אנו נשואים כשמונה שנים, יש לי בעל וילדים נהדרים. בעלי לומד תורה, ומאד מצליח בכך. אבל כשהוא מנסה לפרנס את המשפחה, לא עולה בידו. יש לו תעודת הוראה ותואר ראשון, אבל מזה שנתיים הוא מנסה לעסוק בהוראה, ולא מצליח להשתלט על הכיתה. זה מתסכל אותו מאוד. חבר הציע לו ללמוד מקצוע אחר, אבל זה ינתק אתו מלימוד התורה. מה הכיוון הנכון?

תשובה

חכמים מלמדים אותנו, באמצעות מאמרים מחכימים, כיצד להתנהל בחיים. משה רבינו מספר בספר דברים (יא,ו) שהארץ פצתה את פיה ובלעה את עדת קרח, ואת כל היקום אשר ברגליהם. חכמים מפרשים (סנהדרין ק', א) שזהו הממון, המעמיד את האדם על רגליו. ובמסכת קידושין (כט,א): חייב אדם ללמד את בנו אומנות. ואם לא מלמדו, כאילו מלמדו ליסטות. והרי לא יעלה על הדעת שחכמים היו רודפי כסף וממון. אלא ודאי, באים הם להדגיש את חובתו של כל אדם לפרנס בכבוד את משפחתו.                       

ובאותו מקום במסכת קידושין, נאמר שחייב אדם ללמד את בנו תורה. א"כ ודאי שבחיים, לא הממון הוא העיקר, אלא העבודה הרוחנית. ועם זאת, יש לצרכים הכלכליים, השפעה גדולה על דרך ההתנהלות שלנו. לכל אדם ולכל משפחה יש תפקיד מיוחד, שלשמו הועיד הקב"ה משפחה זו. לפעמים אדם מנסה לבחור לעצמו תפקיד אחר, אבל הקב"ה מסמן לו בצורות שונות שזה לא תפקידו, ועליו ללכת בדרך אחרת. אחד הכלים שניתן לומר בזהירות, שהוא כלי תשמישו של הקב"ה, הוא הפרנסה. אדם שאינו מוצא פרנסתו במקום מסויים, יכול לראות זאת בשתי זויות: האחת, אולי זה נסיון של הקב"ה, שאמשיך בלימוד התורה למרות קשיי הפרנסה. והשניה, בכוון הפוך: העובדה שאינו מצליח להתפרנס, משמעותה שהקב"ה מסמן לי בדרך זו, שהנני חייב לחפש את תפקידי ואת שליחותי במקום אחר. ההכרעה בין שתי זויות הראיה, אשר שתיהן יונקות מתוך אמונה, היא הכרעה לא קלה. הנה, בפרשיות התורה אנו מוצאים, מחד, פרשת המרגלים, הם ראו בארץ ישראל, ערים בצורות, בני ענקים וכו'. הפרשנות שלהם היתה, שהקב"ה מסמן להם בכך, לא לעלות. משה, יהושע וכלב פירשו להיפך: זה נסיון שלנו, עלה נעלה וירשנו אותה.

מאידך, בפרשת המעפילים, הרי הם מוכנים לעלות ולכבוש במסירות נפש גדולה. מפני שהם מפרשים זאת כנסיון אלקי, לראות לכמה מסירות הם נכונים. דוקא משה רבינו בפרשה זו מצוה ואומר: אל תעלו. א"כ, במרגלים מצוה משה לעלות, ובמעפילים, להיפך.

עם כל האמור לעיל, נשוב אל משפחתכם. ההתלבטות דומה: אם העובדה שבעלך אינו מצליח להתפרנס, היא סיבה לדרבן אותו להמשיך ולעסוק בתורה במסירות נפש. או שמא זה איתות מהקב"ה שהוא צריך לחפש דרכו במקום אחר. בדברייך את מציינת שבעלך מתוסכל מחוסר ההצלחה בפרנסה. זהו אחד הסימנים שהוא צריך לבחור דרך אחרת, אשר בה ילך, ויהא שמח בחלקו. כמובן, לא לעזוב את קביעת העיתים לתורה, אלא בבחינת "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".