חציצות - המשך

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

הערות ודוגמאות מצויות לדברים החוצצים

חציצות בשער הראש
רצוי לחפוף את השיער פעמיים, בתחילת ההכנות ולאחר הטיפול בכל הגוף לחזור ולחפוף שנית.
יש להסיר סיכות וגומיות האוספות את השיער ולפותחו מקשרים. סירוק השיער מועיל (גם אם נותרו לאחר הסירוק שיערות בודדות קשורות, הן נחשבות כמיעוט שאינה מקפידה עליו, שאינו חוצץ). בשבת אפשר להשתמש במברשת רכה המיוחדת לשבת ולהיזהר מתלישת שיערות בשבת.
נגיעות בכינים ובביצי כינים: אשה היודעת שיש בשיערה כינים או ביצי כינים, תשתדל לטפל בהן בחומרים המיוחדים לכך כבר בימים הקודמים לליל טבילתה. לקראת הטבילה, תסרוק את השיער במסרק סמיך עד שבמשך שלושה סירוקים של שיער הראש יצא המסרק נקי מכינים או מביצים (גם אם לאחר הסירוק אולי נותרו ביצים או כינים, הן נידונות כ"מיעוט שאינו מקפיד").
שיער צבוע: הצבע אינו חוצץ (מאחר שאין בו ממשות והוא נעשה לנוי). הצובעת שיערה, רצוי שתצבע אותו כמה ימים לפני הטבילה, כדי שיעלמו הכתמים מהמצח וכדומה, או לחילופין, תדחה את הצביעה לאחר הטבילה. אם נותרו כתמים, אינם חוצצים.

איפור
מנהג בנות ישראל שלא לסוך עצמן בשמן ולא להתאפר או למרוח אבקות ביום הטבילה, ולכתחילה יש להסיר את כל האיפור מעל פניה[1]. אולם, מבחינה הלכתית, כבר נתבאר שכל דבר העשוי לנוי אינו חוצץ. לכן, אם קשה לאשה להסיר איפור מעליה, רשאית לטבול כמו שהיא.

עיניים
ליחת העין אינה חוצצת, אלא אם התיבשה או כשהיא עבה ומקורה בדלקת.
טיפות עיניים אינן חוצצות. משחה לצורך רפואי היוצרת שכבה על העור, בין בתוך העין ובין מחוץ לעין, חוצצת. קרם הנבלע בעור ואינו יוצר שכבה, אינו חוצץ. צבע עיניים לנוי, בין בתוך העין ובין בחוץ, אינו חוצץ[2].
איפור הריסים, הגבות או שסביב העין: לכתחילה יש להסירו לפני הטבילה (גם אם אין בו ממשות). איפור שאינו שלם, חוצץ (מאחר שנשים מקפידות על כך). איפור שלם שאין בו ממשות, אינו חוצץ, ואם יש בו ממשות, אם אינה מוכנה להסירו, יכולה לטבול בלא להסירו. ריסים מלאכותיות מודבקות אינן חוצצות[3].
עדשות מגע: עדשות קשות (שרגילים להסירן לפני רחצה) ועדשות רכות (שמוציאים אותן מידי יום לניקוי ולפני השינה) יש להסירן לפני הטבילה. אם טבלה עימן יש לשאול מורה הוראה, מאחר שיש המקלים בהן בדיעבד[4]. עדשות קבועות ועדשות חד-פעמיות (המיועדות לשהות פרק זמן ארוך בעין, ללא צורך להסירן בעת הרחצה או השינה) מן הדין אינן חוצצות, אך לכתחילה לא תטבול בהן[5]. משקפיים בדיעבד אינן חוצצות.

אוזניים
יש לנקות את האוזניים ולהסיר את הליחה מהן, כל אשה בעומק שרגילה לנקותו.
עגילים: יש להסיר את העגילים לפני הטבילה (אשה שיש לה חורים ללא עגילים, אם מעוניינת שחורי העגילים ישארו פתוחים, יש לפתוח אותם בעזרת קיסם לפני הטבילה).

סכנה בטבילה במים: אשה שעור התוף באוזנה מנוקב ויש סכנה רפואית בכניסת מים לאוזנה תשאל מורה הוראה כיצד לנהוג בטבילתה[6].

אף
יש לנקות את ליחת האף ולקנחו, אך אין חובה לנקות בעומק האף.
דם השותת מן האף יש לקנחו. דם לח הזב בשעת הטבילה אינו חוצץ[7].

פה ושיניים
חלל הפה מוגדר כ"בית הסתרים" וצריך להיות נקי בלא חציצות.
יש לצחצח היטב את השיניים ולהסיר שאריות מאכלים שנתקעו ביניהן (רצוי להבריש את השיניים כלפי חלל הפה: בשיניים העליונות מלמעלה למטה, ובתחתונות מלמטה למעלה, ולהתמקד בחציצת אותן השיניים שביניהן נשארים בדרך כלל שיירי מזון). אפשר להיעזר בחוט דנטלי או בקיסם (הטובלת בשבת תכין חוט חתוך מערב שבת או שתצחצח היטב במברשת).
יש הנמנעות מלאכול בשר ומאכלים הנדבקים לשיניים ביום הטבילה (בשבת ובסעודות מצווה יכולה לאכול, אך תקפיד לנקות היטב את פיה לאחר מכן) ולאחר סיום החפיפה אין לאכול עד שעת הטבילה.
אשה שחצצה את שיניה כראוי לפני הטבילה, אך לאחר הטבילה מתעורר בה לעיתים חשש שמא לא נקתה כראוי, ניתן לייעץ לה לאכול דבר מה קשה (כתפוח, תפוז, גזר וכדומה), ובכך תמנע מעצמה ספיקות מיותרים.
עור שנקלף מן השפתיים: אם מקפידה לקלפו ולא להשאירו כך, חוצץ.
שיניים תותבות שאפשר להסירן מהוות חציצה ויש להסירן לפני הטבילה.
סתימות: הן סתימה קבועה והן סתימה זמנית, בדרך כלל אינן מהוות חציצה. אם נסדקה הסתימה, יש לשאול שאלת חכם.
גשר קבוע ליישור שיניים אינו חוצץ, אך יש לנקות היטב בין הברזלים שאריות מזון שמצטברות ביניהם.
פלטה ליישור שיניים שניתן להוציאה מן הפה, חוצצת.
אודם: לכתחילה יש להסירו לפני הטבילה. אם אינה מוכנה להסירו והצבע שלם, יכולה לטבול כך, אך אם ירד בחלקו ומקפידה שלא ישאר כך, חוצץ.

חציצות על הגוף
יש להסיר לפני הטבילה כל דבר העלול להוות חציצה, גם אם אינו מהודק לגופה (שעון, טבעת, שרשרת וכדומה).
דברים הדבוקים בעור (דם, בוץ, מלמולי לכלוך וזיעה, בצק, דבק, משחה וכדומה) חוצצים.
צבע שאין בו ממשות (יוד, דיו, חינה) אינו חוצץ, אך לכתחילה יש להסירו.

ציפורניים
המנהג הוא ליטול לפני הטבילה את ציפורני הידים והרגלים[8]. די ליטול עד מקום הבשר, באופן שלא יוכל להצטבר לכלוך תחת הציפורן. אשה הרגילה ליטול ציפורניה לעיתים תכופות, כגון: לפני שבת, ובדרך כלל נותר משהו דק מהציפורן לאחר הנטילה, רשאית לנהוג כן גם לקראת הטבילה, ובלבד שתקפיד שלא יהא לכלוך תחתיה.
אשה שטבלה בלא להסיר את ציפורניה, יבואר להלן בשיעור - "מתי נדרשת אשה לחזור ולטבול, כלל 1 סעיף ה'"[9].
יש להסיר שאריות של לק מן הציפורניים, ואם שכחה להסירו לפני טבילה בשבת (או שאינה רוצה), תקפיד שהצבע יהיה שלם ולא שבור. אם התקלף חלק מן הצבע, השאריות חוצצות.
בניית ומילוי ציפורניים יש להשתדל לבצע סמוך ליום הטבילה, כדי שהציפורן לא תספיק לגדול ויחשף חלק מהציפורן הטבעית, דבר הגורם לבניה להיות חציצה, הואיל והיא מקפידה על כך.
חתיכות עור הדבוקות סביב הציפורן אינן חוצצות, אך יש להסיר עורות מדולדלים ועור קשה המתקלף שמקפידה עליהם להסירם.

יש לרחוץ היטב את הגוף ולנקות היטב את קפלי הטבור ובין אצבעות הרגליים משאריות לכלוך.
שערות הגוף אינן חוצצות, אך יש לנקותן ולבדוק שלא דבוק אליהן דבר חוצץ[10]. הנוהגת להסיר שיער לעיתים (כגון: שיער הרגלים, בית השחי או הערוה), ללא קשר לטבילה, אינה מחוייבת להסירו דוקא לקראת הטבילה. הנוהגת להסיר שיער לפני טבילה בדוקא, תשתדל להסירו, אך אם לא הסירה, אם המקום נקי, אינו חוצץ.
לפני הטבילה תבדוק את עצמה, אם צריכה להתפנות[11].
המשתמשת (על פי היתר הלכתי ממורה הוראה) בטבעת "נובארינג" (NUVARING) או במדבקה למניעת הריון, רצוי שתסיר את הטבעת או את המדבקה לפני הטבילה. אולם, אם חוששת שההוצאה תבטל את מניעת ההריון, רשאית לטבול כמו שהיא[12].

מקרים מיוחדים
פצע סגור אינו חוצץ. פצע פתוח יש לנקות ולרככו בזהירות.
קוץ או רסיס התקוע בגוף, אם אינו בולט אלא בלוע ומכוסה בעור, אינו חוצץ.
תפרים הנמסים מאליהם אינם חוצצים, אך אם צריך להסירם לאחר זמן, יש לשאול מורה הוראה כיצד לנהוג.
תחבושת או גבס שאי אפשר להסירם, חוצצים, ויש לשאול מורה הוראה כיצד לנהוג[13].
יש להסיר לפני הטבילה פלסטרים או משחות המהווים חציצה.


"ומדיני החציצה, לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף. אלא אחר שחפפה ראשה וסירקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להם קץ וסוף, כגון: עצמה עיניה ביותר, קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר" (סיום הלכות נדה לרמב"ן)

[1] ש"ך, סימן קצח, ס"ק יד. בדיעבד, כל דבר הנעשה לנוי (אף אם יש בו ממשות) אינו חוצץ, כמובא בשיעור "חציצות".

[2] משחה לרפואה חוצצת – ש"ך, סימן קצח, ס"ק יד. בעניין צבע לנוי, פסיקה זו היא לפי דעת החכמת אדם (בינת אדם, שער בית הנשים, סימן יב, (כא)). לכאורה, דבר זה סותר את ההלכה (שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף ח): כחול שחוץ לעין חוצץ. החכמת אדם (שם) מיישב שהגמרא מתייחסת לכחול שחוץ לעין אינו עומד לנוי ולכן חוצץ, אולם אם עומד לנוי, גם מחוץ לעין אינו חוצץ.

[3] הואיל ועשוי לנוי, כמובא בשיעור "חציצות".

[4] עיין שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קד. הפוסקים מזכירים סברא להחמיר - שמא תעצום עיניה כדי שהעדשות לא תיפולנה (שו"ת מנחת יצחק, חלק ו, סימן פט), אך בעדשות המצויות כיום, אין חשש כזה.

[5] בעדשות קבועות אין חשש שתיפולנה ושתעצום עיניה ביותר. אך כאמור, הרמ"א מחמיר לכתחילה (לעיל בשיעור "חציצות").

[6] בעיה זו נידונה באחרונים, ויש לבחון את המצב הרפואי ולהיוועץ במורה הוראה שיכריע בפתרון הרצוי עבור האשה. הפתרונות המוצעים: להרטיב אחת מאצבעותיה ולסתום בה את האוזן; לבקש מחברתה שתסתום את אזנה; או להניח צמר גפן משומן בעומק האוזן.

[7] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף טו.

[8] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף יח.

[9] רמ"א, סימן קצח, סעיף כ; ובדיעבד חילקו הפוסקים בין ציפורני הידים לבין ציפורני הרגליים (פתחי תשובה, סימן קצח, ס"ק י), ועל כן, יש לשאול מורה הוראה כיצד לנהוג למעשה.

אשה המגדלת את ציפורניה ואינה מוכנה להסירן לפני הטבילה, תשאל רב כיצד לנהוג.

[10] תקנת עזרא היא לחוף כל מקום שיער שבגוף (בית השחי, מקום הערוה וכדומה) ולא רק את שיער הראש, "ועכשיו נהגו לסרוק שיער ראשה במסרק, ושאר שיער שבה מפספסת אותן בידיה יפה יפה" (ש"ך, סימן קצט, ס"ק א).

[11] רמ"א, סימן קצח, סעיף מג; והעיר הש"ך (שם, ס"ק נה), ש"כל זה אינו מעכב בדיעבד".

[12] במסכת מקוואות (פרק ט, משנה ב) נאמר שרטיה שעל מכה חוצצת. בעל "משנה אחרונה" (שם) תמה, מדוע רטיה חוצצת, והרי זה "מיעוט שאינו מקפיד". הוא מתרץ שהרטיה עלולה לגרום לאשה לטבול שלא כראוי כדי שלא תיפול הרטיה, ועוד, שאדם לא מעוניין במכה ובפצע, ולכן נחשב גם כמקפיד על הרטיה. מדבקה או טבעת "נובארינג" (NUVARING) המצויות בתוך הגוף או על הגוף עצמו, אין לחשוש שמא לא תטבול כראוי (בשונה מרטיה שעל היד, שאולי תוציא ידה מהמים). וכן, מאחר שאין לה מכה אלא שמה אותן מרצונה, ודאי הדבר מוגדר כ"מיעוט שאינו מקפיד", בדומה לנוי שעל גופה שלכתחילה רוצה בו.

[13] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף י. אמנם מצינו שאין ההלכה מוחלטת: "...ואם יש ביד כת"ר להשפיע על הבעל שיהיה מושל ברוחו עד שיוסר הגיפס (=גבס), תבוא עליו ברכה. אמנם, אם ברור הדבר שיבוא לידי עבירה וגם בהרהורי עבירה, ובפרט בדורנו דור יתום - כדי להצילו מעבירה חמורה, לא יעכב מלטבול עם הגיפס ותטהר" (שו"ת הר צבי, יורה דעה, סימן קסה - בעניין גבס על שבר).