---

מעמד הר סיני כמאורע היסטורי 
מאת הרב דני לביא והרב ד"ר משה רט, בשיתוף רבני מכון ידעיה

---

האירועים המכוננים עליהם מבוססת האמונה היהודית הם יציאת מצרים ומעמד הר סיני. היהדות אינה מבוססת רק על טיעונים פילוסופיים ולא על דברי נבואתו של אדם זה או אחר, אלא על העדות בדבר התגלות אלוהית מפורסמת וממושכת, אותה קיבלנו מאבותינו, ואבותינו מאבותיהם לפניהם. על סמך העדות הזו אנו מתייחסים לדברי התורה כאל ביטוי לרצון ה', ומחויבים לשמור עליהם ולקיימם. השאלה הגדולה היא, האם אכן אנו יכולים לסמוך על העדות הזו? האם המסורת אכן מהווה מקור ידע אמין, שניתן ללמוד ממנו על קיומם של אירועים אלה? במאמר זה נסביר מדוע האמונה במסורת היהודית היא הגיונית ורציונלית, ומדוע היא מהווה את הבחירה המתבקשת על פני העמדה השוללת אותה.

עוד לפני הראיות המלמדות על אמינות המסורת, נדון בשני נושאים מקדימים: האחד, האם בכלל יש לתת אמון במסורות, והשני, האם יש מקום להאמין גם במסורות המדברות על ניסים ואירועים על-טבעיים.

למאמר המקוצר לחץ כאן

1. זיכרון ואמון

לפני הכל עלינו לשאול על מי מוטלת חובת ההוכחה: האם מידע שעבר במסורת הוא בחזקת אמיתי עד שיוכח אחרת, הוא שמא הוא בחזקת שקרי עד שיובאו ראיות חזקת לאמינותו?

אחת הבעיות של דורנו היא אובדן היחס הראוי למסורת כאל מקור שיש לתת בו אמון בסיסי. בעיני אנשים רבים, המסורת היא בלתי אמינה עד שתאושש באמצעות מקורות מידע אחרים, כמו ממצאים ארכאולוגיים. כך נוצרה לה גישה אבסורדית, לפיה מסורת של עם שלם בדבר התרחשותה של יציאת מצרים או קיומו של דוד המלך אינה נחשבת להוכחה – אבל פפירוס של איזה כהן מצרי או כתובת של איזה מלך מואבי, שלא ברור מי כתב אותם ובאיזה הקשר, כן יחשבו לכאלה. לעומת זאת, הגישה המסורתית של חלק מהחוקרים ושל גדולי ישראל היא הפוכה: הנחת היסוד שלה היא שמסורת מבוססת והמונית, העומדת בתנאים מסוימים, אכן מתארת את האמת, אלא אם כן היא תופרך. על פי הנחה זו, העדר הוכחות חיצוניות אינו מערער את אמינותה של המסורת, שכן עצם קיומה מהווה סיבה טובה להאמין בה.

לפי גישה זו, מידע שעבר במסורת הרי הוא בחזקת אמיתי עד שיוכח אחרת. אין זה אומר כמובן שמסורות אינן יכולות להיות שגויות או משובשות; זה יתכן בהחלט, אבל באותה מידה גם החושים והשכל עלולים להטעות אותנו, ולא חסרות דוגמאות לכך. אף על פי כן אנו מניחים כברירת מחדל שניתן לסמוך עליהם כל זמן ש"טענותיהם" לא הופרכו. אם אני זוכר שנסעתי בקיץ הקודם לאילת, אני מניח שאכן נסעתי לאילת, ולא שהזיכרונות שלי מזויפים או מושתלים - אלא אם כן יוכח לי אחרת. באותו אופן, אם קיבלתי מידע מסוים במסורת מאבותיי, אני מניח כברירת מחדל שהוא נכון, ולא שאבותיי הזו, חלמו, דמיינו, שיקרו וכדומה, אלא אם כן יוכח לי אחרת.

אנו טוענים שגישה זו היא הרציונלית יותר, משום שאם ננתח את מושג המסורת, נגלה שהיא מכילה שני מרכיבים מרכזיים: זיכרון ואמון. מרכיבים אלו הם חיוניים עבור כל צורה של רכישת ידע, וממילא מי שכופר בהם שומט את הקרקע מתחת לכל אפשרות לדעת משהו על המציאות.

נתחיל מהזיכרון. בכל רגע נתון אנו חווים ישירות באמצעות החושים רק תמונה קפואה של המציאות. אם ערכנו למשל ניסוי וראינו תוצאה מסוימת, הרי שאנו רואים ישירות את התוצאה רק כל זמן שהיא מול עינינו. רגע אחד לאחר שהפסקנו להסתכל עליה, המידע שהשגנו יוצא מתחומם של החושים ועובר לתחומו של הזיכרון. נמצא אפוא שרובו המכריע של המידע שלנו, בכל רגע נתון, אינו מוצג לנו על ידי החושים אלא על ידי הזיכרון, שצובר בתוכו נתונים משנים רבות, החל מילדותנו וכלה ברגע הקודם.

עכשיו, אין זה סוד שהזיכרון הוא כלי ידוע לשמצה בחוסר אמינותו. לפעמים הוא שוכח דברים, ולפעמים הוא מעוות את אירועי העבר ומציג אותם בצורה לא מדויקת. אף על פי כן, ויתור על הזיכרון כעל כלי הכרתי בסיסי יוביל כמובן לביטול כל אפשרות לדעת משהו על המציאות; אם לא נסמוך על זיכרונותינו בכלל, לא נוכל לדעת אפילו מה קרה כאן לפני חמש דקות. לכן הגישה הרציונלית היא לא לפקפק בכל ידע המבוסס על זיכרון, אלא לתת בו אמון בסיסי - ולנסות לחזק את אותו אמון באמצעות הצלבת מידע עם תחומים אחרים, כמו זיכרונות של אנשים אחרים, תיעוד בכתב או בצילום וכן הלאה. עם זאת, ברור שאותם תחומים אחרים יכולים לבוא רק בנוסף לזיכרון, ולא במקומו (ולו רק מהסיבה הפשוטה, שרגע לאחר שבחנת אותם הם הופכים להיות בעצמם נחלתו של הזיכרון).

מבחינה זו, המסורת מייצגת את הזיכרון הלאומי, או הכלל-אנושי, ביחס לאירועים מסוימים. כמו הזיכרון, גם המסורת רחוקה מלהיות מופת לאמינות. לאורך הדורות יכולים לחול בה שיבושים, הגזמות, מניפולציות וכן הלאה. אף על פי כן, היחס הרציונלי כלפיה הוא של אמון בסיסי - לתת לה חזקת כשרות עד שיוכח אחרת. קיומה של מסורת לגבי אירוע מסוים כמוה כקיומו של זיכרון לגבי אירוע: זוהי סיבה טובה להאמין שאותו אירוע אכן התרחש כזכור. ייתכן שיתגלו ממצאים שיביאו להפרכת המסורת באופן חלקי או שלם, אבל כל זמן שהפרכה שכזו לא התרחשה, יש לייחס למסורת חשיבות כאל מקור היסטורי משמעותי. אם לא נעשה זאת, הרי שאנו חוסמים בפני עצמנו את האפשרות לדעת דברים רבים על העבר שאין להם כל תיעוד פרט למסורת.

המרכיב השני הקשור למסורת הוא האמון – האמון הבסיסי בעדויותיהם של אנשים אחרים ובמידע שהם מוסרים לנו. כמו הזיכרון, גם האמון אינו מרכיב ייחודי למסורת בלבד, אלא מהווה תנאי הכרחי לכל בניין ידע שהוא. אף אדם, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול להיות בכל המקומות ובכל הזמנים כדי לרכוש את כל הידע בכוחות עצמו. כל אדם חייב להסתמך על עדויותיהם של אחרים כדי להשיג ידע: על דבריהם של הוריו, מוריו, מחנכיו, המרצים שלו, מחברי ספרי הלימוד וכן הלאה.

וכמו הזיכרון, גם עדויות הנן מקור ידוע לשמצה בחוסר אמינות. עדויות הנן הרבה פעמים שגויות, לא מדויקות, מגמתיות, מניפולטיביות, שקריות בשוגג או במתכוון. אף על פי כן, אי-אפשר בלעדיהן; אם לא נסמוך על אף אחד חוץ מאשר על עצמנו, נישאר עם ידע מצומצם ביותר על העולם. לכן, גם לגבי עדויות היחס הרציונלי הוא של אמון בסיסי: לאנשים יש חזקת כשרות עד שיוכח אחרת.

גם המסורת, כמו כל ידע, בנויה על אמון - אמון בסיסי בהורים שלי, באבותיי, שניתן לסמוך עליהם ולהאמין לעדויות שהם מוסרים לי. להאמין שהם רוצים את טובתי ולא ימסרו לי מידע כוזב. נכון, תמיד ייתכן שהם טועים או מטעים. אבל עם גישה כזו של חשדנות בסיסית לא נוכל ללמוד כלום. לכן הגישה הראויה היא לתת אמון במסורת ולקבל אותה כברירת המחדל.

העולה מן הדברים הוא שהמסורת אינה אלא ביטוי לשני מקורות מידע בסיסיים – הזיכרון והאמון, ומי שמפקפק בהם שומט את הקרקע מתחת כל אפשרות לדעת משהו, בכל תחום שהוא. מי שרוצה ללמוד על העולם חייב לתת אמון במקורות הללו ולייחס להם חזקת כשרות – לא בגלל שהם נכונים בהכרח, אלא בגלל שזוהי ברירת המחדל, אלה הכלים הטובים ביותר שיש לנו, והדרך היחידה שלנו להכיר את המציאות.

קיומה של מסורת בדבר מעמד הר סיני הוא עובדה. לכן, נקודת המוצא וברירת המחדל שלנו צריכה להיות ההנחה, שמעמד הר סיני אכן התרחש. אפשר להציע המון תאוריות חלופיות: אולי הסיפור הומצא מאוחר יותר, ואולי מישהו זייף את התורה, ואולי היו אלה חייזרים שהתגלו על הר סיני, וכן הלאה. הכל אפשרי, אבל באותה מידה אפשר להעלות תאוריות קונספירציה דומות לגבי כל דבר שאנחנו מכירים או זוכרים. אין גבול ל"אולי", אבל "אולי" לבד אינו מספיק כדי לדחות את המסורת. כשם שלא נתייחס ברצינות למי שטוען "אולי ההורים שלך הם לא באמת ההורים שלך", עד שלא יביא ראיות לדבריו – כך אין לנו סיבה להתייחס לאלה הדוחים את המסורת בשם השערות חסרות בסיס למיניהן. חובת ההוכחה במקרה זה אינה מוטלת על המאמין, אלא על המכחיש.

נעבור כעת להקדמה השניה – האם זה רציונלי להאמין גם במסורת המתארת אירועים על-טבעיים, כמו ניסים.

2. היתכנותם של ניסים

אילו היתה המסורת היהודית מתארת אירועים טבעיים בלבד, כמו מלחמות או התיישבות בארץ, סביר להניח שלא היו מתעוררים נגדה פקפוקים מיוחדים. מה ש"מושך אש" נגדה הוא בעיקר תיאורי האירועים העל-טבעיים שבה. אנשים רבים מתקשים להאמין בקיומו של העל-טבעי, או בקיומו של אלוהים בכלל, וכתוצאה מכך הם מתייחסים בחוסר אמון לעדויות המתארות התגלויות שכאלה. סיפורים כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף נשמעים להם כמו אגדות דמיוניות, ולכן הם מסרבים לקבל אותם. בנוסף לכך, לאירועים שמתארת המסורת יש השלכות מעשיות עבורנו גם היום: אם הם אכן התרחשו, פירוש הדבר הוא שעלינו לחיות לפי הוראות היהדות ולשמור תורה ומצוות. במקרה כזה אנשים רוצים לקבל ראיות חזקות יותר, בניגוד לאמונה בסתם אירועים היסטוריים שאין להם השלכות על חיינו.

ובכן, האם ניסים הם דבר מציאותי? התשובה לכך היא שאת המציאות יש ללמוד להכיר מתוך הניסיון, ולא להניח מראש הנחות מוקדמות לגבי מה יכול להיות ומה לא יכול להיות. הנחות כאלה מובילות בקלות לכשל הלוגי שנקרא הנחת המבוקש. כך למשל, הפילוסוף הספקן דיוויד יום טען שבכל מקרה בו מספרים לנו על נס שאירע כביכול, הבחירה ההגיונית היא להאמין שמדובר בשקר או בטעות, משום ששקרים וטעויות הם דבר מוכר ונפוץ, ואילו ניסים אינם חלק מהמציאות המוכרת לנו. הבעיה בטיעון הזה של יום היא שהוא מניח את המבוקש: הוא מניח שאין ניסים בעולם, ולכן קובע שאין להאמין לעדויות עליהם; ומשום שאי אפשר להאמין לאף עדות על ניסים, המסקנה היא שאין ניסים בעולם... זוהי כמובן לא מסקנה הגיונית של הטיעון אלא הנחת היסוד שלו, ולכן זהו כשל מסוג הנחת המבוקש. שלילה מראש של כל עדות על ניסים היא חסרת היגיון לא פחות מאמונה עיוורת בכל סיפור שכזה. נכון, ניסים הם מעצם הגדרתם אירוע נדיר ויוצא דופן, אבל אין זה אומר שהם בלתי אפשריים.

הבעיה של ספקנים מעין אלה היא שהם מניחים למעשה שהם מכירים טוב כל כך את המציאות, עד שהם יכולים לדעת מה ייתכן ומה לא ייתכן ללא כל בדיקה של העובדות. זוהי כמובן יוהרה חסרת כל בסיס. בדורות עברו, טענות לפיהן יתכן שספינת ברזל תעוף באוויר, שאדם ינחת על הירח, או שיהיה אפשר לדבר באמצעות מכשיר קטן עם אדם הנמצא במרחק אלפי קילומטרים - היו נשמעות מופרכות. אולם מתברר שהמציאות עולה על כל דמיון, ומה שבעבר היה נחשב לסיפורי אגדות ומעשי כשפים, מתגלה בהווה או בעתיד כמציאותי לחלוטין. אותו יחס פועל אפוא גם בכיוון ההפוך: ייתכן שהרבה תיאורים מהעבר, על נסים, כשפים ואירועים על-טבעיים, שנשמעים בדורנו לא-מציאותיים, היו אמיתיים בהחלט באותם דורות קדומים. היקום הוא מקום גדול ומסתורי, ומי מתיימר לקבוע בוודאות מה ייתכן ומה לא ייתכן?

רבים חושבים בטעות ש"רציונליות" פירושה הכחשת קיומו של העל-טבעי, וחיפוש הסברים טבעיים בלבד לכל תופעה. אולם זוהי אינה רציונליות, אלא נטיה פסיכולוגית שבמרכזה ההיצמדות למוכר – התייחסות למציאות הנוכחית והמוכרת כאילו היא כל מה שקיים, ולא יתכן שישנו או שהיה בעבר משהו החורג ממנה. אם אנחנו לא ראינו ניסים, סימן שאין דבר כזה ניסים, ואף פעם לא היו ניסים... זה אינו ביטוי להיגיון, אלא לדעות קדומות ויוהרה. יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך פתיחות לאפשרות שהמציאות שונה ממה שהיה נדמה לנו, ואם יש עדות רצינית ומשכנעת על קיומם של אירועים על-טבעיים, הבחירה ההגיונית היא לקבל אותה, לא להכריז בוודאות "אין דבר כזה!". האדם הרציונלי הוא זה שפתוח לכל מסקנה, לא זה שמניח את המבוקש נגד ניסים, ושולל מראש מסקנות שאינן מתיישבות עם דעותיו הקדומות.

טענו שרציונלי לתת אמון במסורת ולהתייחס אליה באופן בסיסי כנכונה, אך עם זאת ראוי לבחון אותה ולבדוק את אמינותה. לאחר הקדמות אלו נראה מדוע יש לתת אמון במסורת שאנו מעבירים.

3. אמינות המסורת היהודית

נוסף על כל מה שאמרנו, יש להוסיף עוד שיקולים מספר אשר מחזקים את אמינות המסורת היהודית.

לא כל המסורות שוות. יש סיפורים שקל לשכנע אנשים להאמין בהם, גם אם הללו לא התרחשו באמת, ויש סיפורים שקשה מאד לגרום לאנשים לקבל אותם כאמיתיים אם אינם באמת כאלה. כאשר אנו רוצים לברר את אמינותה של מסורת כלשהי, עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: עד כמה קל או קשה היה ליצור מסורת מזויפת כזו, אילו האירוע לא התרחש באמת? ככל שמדובר באירוע שקשה יותר לגרום לאנשים להאמין בו, כך גדלה הסבירות שהמסורת לגביו אכן נכונה.

כפי שנראה כעת, למסורת היהודית ישנם מספר מאפיינים המחזקים את אמינותה, בכך שהם ממחישים עד כמה קשה "להשתיל" סיפור מזויף שכזה בזיכרון הלאומי של עם ישראל:

1. האירוע אותו מתארת המסורת הוא אירוע לאומי מכונן.

2. אותו אירוע התרחש לפני המונים רבים.

3. המסורת מעידה על קשר ישיר בין האנשים המאמינים בה כיום לבין אלה שהיו עדים לאירוע.

4. האירוע המדובר חריג על רקע אותה התקופה.

כעת נבחן מאפיינים אלו אחד לאחד.

3.1 אירוע לאומי מכונן

קל מאד להמציא סיפורים על אירועים זניחים ואזוטריים כלשהם, כמו מסעו של גיבור מסוים לארץ רחוקה או מלחמתו עם מפלצת כלשהי. השומעים עשויים להשתכנע להאמין בסיפור, גם אם אינו נכון, משום שאין הוא עומד בסתירה לידע או למסורת קודמת שלהם. לכן סיפורים כאלה אינם נחשבים למסורת אמינה. לעומת זאת, קשה מאד לשכנע אנשים בסיפור על אירוע לאומי מכונן שקרה כביכול לאבותיהם, אם אותו אירוע לא התרחש בפועל. אם מספרים לאנשים על אירועים מכוננים שאבות-אבותיהם היו עדים להם כביכול, הרי שבמידה ואירועים אלה לא התרחשו באמת, יתקשו כולם לקבל את הסיפור: אם זה קרה, איך זה שלא שמענו על זה קודם? אפשר לשכנע אנשים בכך שפלוני פגש את האל במדבר, או אלמוני הרג דרקון ביער, אבל הרבה יותר קשה יהיה לשכנע אותם שאותו אל או דרקון החריב את עיר הבירה שלהם והרג מיליונים מבני עמם לפני כמה מאות שנים, אם לא שמעו על כך קודם מאבותיהם. לכן, אם אנו מוצאים עם שמאמין במסורת על אירוע מסוג זה, סביר להניח שהאירוע אכן התרחש.

יציאת מצרים ומעמד הר סיני אינם סתם סיפור על העבר; אלה האירועים המכוננים של עם ישראל. תארו לעצמכם שמישהו היה מגיע היום ומספר סיפור לפיו מדינת ישראל קמה לאחר שבני ישראל היו משועבדים באמריקה, בן גוריון הביא על האמריקאים עשר מכות, ולאחר מכן קרע את האוקיינוס והוביל את עם ישראל לארץ ישראל, שם התגלה להם הרצל מן השמיים בקולות וברקים ונתן להם את חוקת המדינה. כנראה שאף אחד לא היה מאמין לסיפור כזה, מהסיבה הפשוטה שאילו הוא היה נכון כבר היינו שומעים עליו קודם. לא מדובר בסיפור המתרחש בימי בראשית אלא בסיפור המתרחש בתוך ההיסטוריה. אין סיבה אם כן לחשוב שקל יהיה למכור סיפור מפוברק שכזה לבני ישראל בעבר; אם קיימת מסורת על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, זוהי ראיה לכך שאותם אירועים אכן התרחשו.

3.2 אירוע המוני מתמשך

קל להמציא סיפורים שמתארים ניסים או התגלויות שהתרחשו לפני אדם בודד או קבוצה קטנה. אם אדם כריזמטי, או קבוצת חסידיו, באים ומספרים על התגלות וניסים שהיו עדים להם – הם יכולים לשכנע את שאר העם להאמין להם, שהרי מי יכול להכחיש את דבריהם? לכן גם מסורות כאלה אינן אמינות, שכן ניתן לבדות אותן בקלות. שנית, אפילו אם האירוע המדובר אכן התרחש, יתכן שלא מדובר בנס אלא באחיזת עיניים, הזיה וכדומה.

המסורת היהודית לעומת זאת מתארת אירועים שהתרחשו לפני עם ישראל כולו, שש מאות אלף גברים מלבד נשים וילדים. כפי שראינו לעיל, קשה מאד לשכנע עם שלם שאירועים כאלה התרחשו, אלמלא היה שומע עליהם מאבותיו. כמו כן, אופייה ההמוני והממושך של ההתגלות שולל את האפשרות שמדובר באשליה או הטעיה: קל לתעתע בבודדים, קשה להטעות עם שלם, ובוודאי שלא ניתן לעשות זאת לאורך זמן ממושך ובצורה שמתארת התורה. משה רבנו לא עשה "הוקוס פוקוס" לפני בני ישראל, והרשים אותם ב"קסמים", כמו שעשו מייסדי דתות אחרות. הוא הביא סדרת מכות שהכריעה מעצמה אדירה כמו מצרים, על גדולי החרטומים והמכשפים שבה; אותם ניסים כללו דברים כמו מכת בכורות וקריעת ים סוף, שגם כיום עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא ניתן לבצע אותם, ובוודאי שאין הם יכולים להיות אחיזת עיניים. ברור גם שלא ניתן להאכיל עם שלם במדבר במשך ארבעים שנה באמצעות אשליות ותעתועים.

הטענה כאן היא אפוא כפולה: ראשית, האירועים המתוארים בתורה התרחשו באמת, כי אלמלא כן כנראה לא היו מאמינים בני ישראל לסיפורים על אירועים המוניים כאלה שהיו אמורים לשמוע עליהם מאבותיהם. שנית, אותם אירועים לא היו אשליות או אחיזת עיניים, שכן לא סביר כי ניתן להטעות עם שלם בצורה כזו למשך זמן ממושך כל כך.

3.3 קשר ישיר בין הדורות

ישנם סיפורים שמתארים אירועים שהתרחשו כביכול לפני קהל גדול, אבל אין קשר ישיר בינו לבין הדורות הנוכחיים. לדוגמא, מסורת המספרת על התגלות של האל לפני צבא גדול במלחמה כלשהי לפני אלפי שנים; אם הדור הנוכחי אינם צאצאיהם הישירים של אותם חיילים, קל יהיה לשכנע אותם בסיפור כזה, גם אם לא התרחש במציאות – משום שהם לא ציפו לשמוע עליו מאבותיהם. לכן גם מסורת כזו אינה אמינה במיוחד.

לא בכדי, סיפורי אגדות רבים בעת העתיקה התרחשו ב"תקופה המיתית", כלומר אי שם בזמן בריאת העולם, או בזמן ובמיקום לא מוגדר. הבדל רב יש בין אגדה המתרחשת בראשית ההיסטוריה לסיפור המתרחש בזמן מוגדר. סיפור המתרחש בזמן המיתי הוא סיפור שלא בהכרח צפוי להשאיר זיכרון היסטורי. כאשר מגיע סיפור מסגנון זה הרבה יותר קל לקבל אותו משום שהוא מתרחש בתקופה ממנה לא נשמר מידע מדוייק.

המסורת היהודית לעומת זאת טוענת שאנו כולנו, כל עם ישראל, הננו צאצאים ישירים של בני ישראל שיצאו ממצרים ועמדו לפני הר סיני. לאורך כל ההיסטוריה היהודית המוכרת. כל יהודי בכל תפוצות תבל שמע מאבותיו את הסיפור אותו קיבלו מאבותיהם, והללו מאבותיהם לפניהם, לפיו "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם". לא מדובר על סתם אירוע, או אפילו על אירוע המוני שקרה לאנשים לא מוכרים, אלא לאירוע שקרה לאבות-אבותינו ועבר מהם במסורת ישירה אלינו. זהו בדיוק סוג הסיפור שקשה מאד לשכנע בו עם שלם אם לא התרחש במציאות, שכן מי יאמין לסיפור שהיה אמור להגיע אליו במסורת מאבותיו, אם לא שמע עליו מעולם קודם?

בנוסף, סיפור יציאת מצרים אף טוען להתרחשות בתוך ההיסטוריה הממשית של עם ישראל. הנסיון מלמד כי עמים שימרו את ההיסטוריה שלהם בדרך כלל. מי שהיה מנסה לשכנע עם שלם בקיומו של מאורע היסטורי מפוברק, היה נדרש לא רק לשכנע אותם בעצם קיומו של המאורע, אלא גם להחליף את ההיסטוריה המוכרת לעם באותו הזמן. אילו מדובר היה בסיפור מפוברק, היה העם כנראה מסרב לקבל אותו, או לפחות היו נשארות מסורות מנוגדות המתארות את הסיפור המקורי. העובדה שסיפור יציאת מצרים מוסכם ללא עוררין על כל עם ישראל מעידה על אמינותו.

יציאת מצרים אינה מתוארת רק בתורה עצמה, אלא נזכרת פעמים רבות בספרים שונים לכל אורך התנ"ך, מיהושע ושופטים ועד עזרא ונחמיה. בשום מקום בתנ"ך או מחוצה לו לא מופיעה מסורת שונה לגבי מקורו ותולדותיו של עם ישראל! אילו מדובר היה בהמצאה מאוחרת, ניתן היה לצפות לכך שמסורות אחרות ישתמרו היכן שהוא, ושנמצא גרסאות סותרות על ההיסטוריה היהודית. בפועל, כאמור, אין כאלה. יתרה מזאת, בספרי הנביאים פונים הנביאים אל העם ומזכירים לו כיצד ה' הוציאו ממצרים וטיפל בו טיפול מסור. הם לא מנסים לשכנע את העם שזה קרה, אלא פשוט מזכירים עובדות מפורסמות הידועות לכל. על כן אין הסיפור הזה נחלת אליטה רוחנית, אלא זיכרון קבוצתי משותף של כל שכבות העם. זאת ועוד, גם ראשוני ההיסטוריונים מאומות העולם, היוונים והרומאים, כאשר הם כותבים על היהודים, מתארים את יציאת מצרים כאירוע היסטורי (אם כי צובעים אותה בצבעים אנטישמיים). לאותם היסטוריונים היתה גישה למסמכים היסטוריים רבים שאינם בידינו כיום, כמו אלה שנשמרו בספריה הגדולה של אלכסנדריה, שהכילה מאות אלפי ספרים. אילו היו מוצאים שם תיעוד שונה של תולדות עם ישראל, ממקור מצרי או אחר, היו בוודאי מציינים אותו. מכך שגם אצלם לא מופיעה גרסה שונה לאירועים, אפשר להסיק שהמסורת של עם ישראל היתה מקובלת גם על שאר עמי האזור, ונחשבה בעיני כולם לחלק מההיסטוריה.

ראינו אם כן שהמסורת היהודית מתארת אירועים שקשה לראות איך אפשר לשכנע בהם עם שלם, אילו לא קרו בפועל. בנוסף לכך היא בעלת אופי היסטורי מובהק, ומפרטת בדיוק את התאריכים בהם אירעו האירועים, המיקום המדויק שלהם, שמות האנשים שנכחו בהם, מספרם וגיליהם וכן הלאה. אלה הם מאפיינים של תיעוד היסטורי, לא של אגדת עם או מיתוס. לעומת זאת, רובן המוחלט של המסורות המצויות אצל עמים אחרים, אינן כוללות את המאפיינים הללו. סיפורי המיתולוגיה הקדומים מתארים ברובם אירועים אזוטריים, כאלה שלא ידוע מי היה עד להם, אם בכלל, ואין קשר רציף בין המאמינים המאוחרים לבין העדים המקוריים. סיפורי הנצרות והאיסלם על הניסים שחוללו ישו ומוחמד, מתארים ברובם אירועים שהתרחשו לפני קבוצה קטנה של אנשים, וגם אלה מהם שנעשו לפני קהל גדול – הרי שאותו קהל הוא בלתי מזוהה ואין קשר ישיר בינו לבין הנוצרים או המוסלמים בני זמננו. אין היום נוצרים שבידיהם מסורת שעברה מאב לבן, לפיה אבות אבותיהם נכחו בזמן שישו הלך על המים או חילק לחם ודגים. אירועים אלה גם לא נמשכו זמן רב ולא היו בעלי השפעה נרחבת כמו האירועים המתארים בתורה, אלא כללו רק "נס" מקומי קצר. מן הראוי לציין ששתי הדתות הללו מקבלות את המסורת היהודית על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אלא שהן טוענות שמאוחר יותר הגיע האיש שלהם והביא איתו גרסה מעודכנת של דבר ה'. אילו היו יכולות לשכנע את מאמיניהם שישו או מוחמד חוללו התגלות המונית שאינה נופלת מזו של מעמד הר סיני, בוודאי היו עושות זאת. העובדה שדתות אלו לא ניסו לספר סיפורים כאלה מעידה על כך שברור היה להן שאיש לא יאמין בכך.

(במאמר מוסגר יש לציין שאין סיבה לשלול על הסף כל מסורת על התגלות אצל עמים אחרים. בהחלט יתכן שגם עמים אחרים ראו ניסים שונים, ואפילו זכו להתגלות אלוהית. התנ"ך עצמו מתאר נבואות והתגלות אצל אנשים שאינם מישראל, כמו הגר שפחת שרי, אבימלך מלך פלשתים, לבן הארמי, בלעם בן בעור, ורעיו של איוב. ישנם גם מדרשים המדברים על כך שה' התגלה לעמים אחרים ושאל אותם אם הם רוצים לקבל את התורה. לכן, אם נמצא עם שיש לו מסורת אמינה בעלת מאפיינים דומים לאלו של זו היהודית, נוכל לקבל את המסורת שלו ולראות בה סוג של גילוי אלוהי אמיתי המחייב את אותו עם. בפועל אמנם ספק גדול אם יש עוד עם בעל מסורת חזקה שכזו).

4. חריגותה של המסורת היהודית

עדיין יכול לבוא המתנגד ולומר, שאפשר לחשוב על תרחישים בהם המסורת התפתחה או הופיעה בדרך כלשהי בעם ישראל, גם אם האירוע עצמו לא התרחש. כמו שכבר הסברנו הסתמכות על מסורת הינה ברירת המחדל ההגיונית והרציונאלית יותר. טיעוני "אם" ו"אולי" מבלי לספק שום הוכחה אפשר להעלות על הכל ואין לדבר סוף. אבל בנוסף, חריגותה של המסורת הזו לעומת המסורות של עמים אחרים, בהחלט אומרת דרשני. אילו מסורות על התגלות המונית מעין זו יכולות להתפתח באופן טבעי מבלי שתהיה מאחוריהן התגלות על-טבעית אמיתית – מדוע כה קשה למצוא מסורת דומה אצל עמים אחרים? הרי ישנם אינספור סיפורים על התגלויות בפני יחידים, ניסים כאלה ואחרים, מיתוסים מכוננים ואגדות למיניהם. למה אין עוד עם שהתפתח או הושתל אצלו סיפור מכונן לפיו אבות-אבותיו היו כולם עדים למעמד בו התגלה אליהם האל, הנהיג אותם לאורך תקופה ממושכת בניסים גלויים, ונתן להם תורה? אם סיפור זה הומצא על ידי הכוהנים או המלכים של עם ישראל בתקופה מאוחרת כלשהי, משיקולים כאלה ואחרים – מדוע הכוהנים והמלכים של עמים אחרים לא המציאו סיפורים דומים, ושכנעו את בני עמם להאמין בהם?

התורה עצמה עומדת על ייחודה של ההתגלות זו:

"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דברים ד, לב-לד)

כל הסבר טבעי שיינתן לקיומה של המסורת היהודית, יצטרך להשיב על השאלה מדוע אם כן היא חריגה כל כך. אירועים טבעיים ותהליכים טבעיים נוטים לחזור על עצמם. אם אנחנו מוצאים אירוע חריג וחד פעמי, הדבר מחזק את הטענה שמה שעומד מאחוריו הוא לא נסיבות טבעיות אלא על-טבעיות, כפי שאכן טוענת המסורת.

יש לציין שגם אם מישהו עדיין סבור שניתן תאורטית לשכנע עם שלם במסורת היסטורית כמו זו של עם ישראל (הערכה לא מסתברת בעליל) אין ספק כי מדובר במסורת שלפחות מאוד קשה לפברק. העובדה שהדת היהדות נבנתה דווקא על יסוד מסורת שקשה מאד לפברק, בהחלט מוסיפה מאוד לאמינותה. זאת מכיוון שכמו שהסברנו, ההסתמכות על מסורת היסטורית הינה ברירת המחדל הרציונלית כשלעצמה, והעובדה כי מדובר גם במסורת שקשה מאד אם בכלל אפשרי להמציא - הופכת את אמינותה למכרעת. שאלה נוספת מתבקשת כאן, מדוע יבחר מייסד דת כלשהי ללכת בדרך חתחתים זו במקום בדרך בה הלכו מייסדי דתות כה רבות, אלמלא היתה אמת במסורת? אך כמו שעוד נראה, זו אינה הבחירה יוצאת הדופן היחידה במסורת זו.

עד כה דברנו על אופי המאורעות המכוננים של המסורת היהודית. כעת נציג מספר נקודות יוצאות דופן המאפיינות אותה על רקע תקופתה. חריגות זו מחזקת את אמינותה של המסורת ואת מקורה האלוהי, שכן אילו מדובר היה במיתוס שהתפתח על רקע הסביבה, ניתן היה לצפות שהוא יהיה דומה למיתוסים הרווחים באותה תקופה ולא יחרוג מהמקובל.

4.1 תאולוגיה ייחודית

כל העמים באותה תקופה האמינו בפנתיאונים של אלים רבים, אותם עבדו באמצעות פסלים, אלים אלו שזוהו על פי רוב עם כוחות הטבע (אל השמש, אל הים וכו') נולדו, נישאו, וניהלו חיים ממשיים. האל שהתגלה במעמד הר סיני, לעומת זאת, שונה מכל אלה. אין לו שותפים, אחים ובנות זוג; הוא אוסר באיסור חמור פולחן לכל אל אחר, הוא איננו אחד מכוחות הטבע ואין לעשות פסל וכל צורה בדמותו. מדוע אימץ לעצמו עם ישראל רעיונות חריגים כאלה, השונים כל כך מן הנהוג בדרך כלל בעולם העתיק? אם מדובר בסיפורים מומצאים, למה לא הסתפקו "הממציאים" ביצירת פנתיאון עברי משלהם, דומה לזה של שאר העמים? למה לא גילו סובלנות כלפי אלים של עמים אחרים, כפי שהיה מקובל אז, אלא יצאו למלחמת חורמה נגד כל סוג של עבודה זרה – מה שרק יוצר קשיים עבור עם ישראל ביחסיו עם העמים השכנים? אין כל ספק כי קשה הרבה יותר לגרום לאנשים להאמין במיתוס המכיל תפיסה דתית כה שונה מהמקובל בחברה. ולא רק זאת, כך לא נראה ולא צפוי להראות סיפור שהתפתח בצורה טבעית.

4.2 תיאורים שליליים

כאשר מסתכלים על תולדות עם ישראל המתוארות בתורה, עולות חריגויות נוספות בהשוואה לסיפורי עמים אחרים. בני ישראל מתוארים כעם של עבדים שיצא ממצרים. איזה עם ירצה להמציא לעצמו ייחוס מפוקפק כזה, בתקופה בה עבדים נתפסו בעיני רבים כיצורים שפלים, תת-אנושיים? התורה גם מפרטת פעם אחר פעם את חטאיהם וכישלונותיהם של בני ישראל, כולל של הגדולים שבהם, כמו משה רבנו עצמו ואבי הכהנים אהרון. גם זאת בניגוד לעמים אחרים, שהשתדלו תמיד לפאר את הצלחותיהם, להסתיר את כישלונותיהם, ולהאדיר את גדולי אומתם למימדים אלוהיים. התורה, לעומת זאת, נראית כמעט כמו חיבור אנטישמי מרוב הביקורת שלה על עם ישראל וחטאיו: עם ישראל אינו מוצג כגיבור של סיפורי המקרא, אלא כנבל שלהם! למה שעם כלשהו ירצה להמציא או לאמץ לעצמו סיפורים כל כך לא מחמיאים, אלמלא היה ידוע לכולם שזוהי אכן האמת? למה להציג את משה, אהרן ויהושע באור ביקורתי ולציין את חטאיהם, אם מטרת כותבי התורה היא רק לשכנע את העם לקבל את סמכותם? גם אופיה הביקורתי של התורה כלפי עם ישראל מהווה אפוא ראיה לאמיתותה, שכן אף עם לא היה ממציא לעצמו מרצונו היסטוריה כל כך שלילית ובלתי מחמיאה. כך לא נראה מיתוס מצוי.

4.3 דרישות מעשיות 

המסורת היהודית אינה רק עניין של אמונה וזיכרון. היא מטילה על עם ישראל שורה ארוכה של מצוות ודרישות, שחלקן תובעניות ולא קלות ליישום. התורה מטילה הגבלות חמורות על תחום המיניות והנישואין; מצמצמת את סוגי המזון ובעלי החיים המותרים באכילה; קובעת מערכת של דיני טומאה וטהרה; דורשת הענקת מתנות לעניים, לכוהנים וללוויים והעלאת קרבנות למקדש; ובאופן כללי מטילה מצוות ואיסורים על האדם בכל תחומי החיים.

קיומה של מערכת דרישות מעשיות מחזק את האמונה במסורת בשתי דרכים: האחת, אילו בני אדם המציאו את התורה, לא ברור איזה אינטרס יש להם להמציא את כל המצוות הכלולות בה. מצוות התורה מגבילות כידוע גם את כוחו של המלך (איסור להרבות סוסים, נשים ואוצרות), של הכהנים (אין להם נחלה בארץ), ושל העשירים (שמיטת חובות כל שמיטה והשבת הקרקעות כל יובל). אם התורה התחברה על ידי אנשים בני אותם מעמדות, מדוע ירצו הללו להגביל את עצמם?

והשניה, ברור שקשה הרבה יותר לשכנע אנשים באמיתותה של מסורת, כאשר האמונה בה דורשת מהם דרישות מעשיות וחמורות בכל תחומי החיים. קל יחסית לשכנע אנשים באיזה סיפור מופלא כשאין השלכות מעשיות הנגזרות ממנו, קשה הרבה יותר לשכנע בסיפור שמטיל הגבלות על כל אורחות החיים. אם בכל זאת קיבלו עליהם בני ישראל את התורה, זוהי ראיה לכך שמעמד הר סיני אכן התרחש ונחרט בזיכרונם.

אמנם מערכת מצוות היתה קיימת גם אצל עמים אחרים, אולם, עלינו לזכור כי החוק המקראי שונה בכמה נקודות מכריעות מחוקים ומצוות של עמים אחרים. קיום המצוות נובע אך ורק מן המסורת ההיסטורית אודות יציאת מצרים ונתינת התורה בסיני, כך שיש קשר הדוק בין שיכנוע העם בסיפור לקבלתם את עול המצוות. בעמים אחרים המצוות אינן תלויות בהכרח בקיומם של ניסים, ומשום כך קל הרבה יותר להטמיע אותן. בנוסף, החוק המקראי מקיף את כל תחומי החיים ושונה בנקודות מהותיות רבות מן החוק הקדום. בעולם הקדום, הקרבת ילדים לדוגמא היתה דבר שבשגרה, ולעומת זאת מצוות כגון שבת או שמיטה שונות לחלוטין מאלו שהיו רגילים אליהן הקדמונים. מערכת שדורשת את הקרבת הבסיס הכלכלי של המאמין, והכמות הנכבדה של איסורים כגון עבודה זרה הם בהחלט אתגר משמעותי לכל אדם במזרח הקדום. הקושי הגדול של בני ישראל להתנתק מעבודה זרה וכשלונותיהם הרבים בתחום זה, מעידים על כך. כל שינוי משמעותי מהמקובל באותה תקופה קשה מאוד ל'עיכול' על ידי העם, ומקשה עוד על קבלת הסיפור. גם עובדה זו מחזקת את אמינות הסיפור שנמסר לעם ישראל.

5. אמינות המסורת כחלק ממכלול

בנוסף על האמור לעיל, יש לראות את הטענות בעד אמינות המסורת לא כעומדות בפני עצמן, אלא על רקע מכלול הראיות לטובת אמיתותה של היהדות. בתחומים רבים, כאשר מבודדים כל גורם בפני עצמו קל להטיל בו ספק, אולם כאשר מסתכלים על התמונה המלאה מתברר שכל הגורמים משתלבים יחד ומחזקים אחד את השני, עד שנעשה קשה מאד להפריך אותם. כך גם כאשר מדובר ביהדות, עמודי תמך נוספים המחזקים את המבנה הכללי שלה מספקים בכך תמיכה גם לאמינותם של סיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני. נזכיר כאן בקצרה כמה כאלה:

5.1 קיומו של אלוהים

ישנן ראיות פילוסופיות רבות ושונות לקיומו של אלוהים. אם אכן מאמינים שהוא קיים, ושהוא ברא את העולם בשביל מטרה מסוימת, הרי שהאמונה בכך שהוא התגלה לבני האדם ומסר להם הוראות כיצד למלא את תפקידם בעולם הופכת להיות הגיונית ביותר. הנטיה לחפש את אלוהים ולעבוד אותו טבועה עמוק בנפש האנושית, כפי שמעידה העובדה שכל התרבויות הקדומות משחר האנושות היו בעלות דת ופולחן כלשהם. אם האל ברא את בני האדם, והטביע בהם את הדחף לחפש אותו, הגיוני שהוא לא ישאיר אותם מגששים באפלה אלא יתגלה להם וידריך אותם. על רקע האמונה באלוהים, האמונה במעמד הר סיני הופכת למתבקשת ומתקבלת על הדעת, שהרי אם אלוהים קיים סביר להאמין שהוא יתגלה לבני אדם, והנה במקביל לכך הגיעה אלינו עדות היסטורית אמינה על התגלותו, ומשום כך הגיוני מאוד לקבל אותה.

5.2 ההיסטוריה הייחודית של עם ישראל

ההיסטוריה של עם ישראל היא תופעה ייחודית בתולדות האנושות. אין למצוא עם ששרד מהעולם העתיק ועד ימינו, כשהוא מפוזר בגלויות בכל קצות תבל, נרדף ושנוא על ידי שכניו, ואף על פי כן שמר על זהותו ואמונתו, פורח ומשפיע על העולם, ובסופו של דבר אף חזר לארצו (בפעם השלישית!) מכל רחבי העולם והקים בה מדינה משגשגת. קיומו של עם ישראל נחשב לפלא בעיני רבים: "המצרים, הבבלים, הפרסים היוונים והרומאים עלו ומלאו את העולם, עוררו רעש עצום ונעלמו. רק העם היהודי ראה את כולם, הכה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה", כתב מרק טוויין. ההיסטוריון ארנולד טויבי כתב: "שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת, אלא מפוזרת על כל קצוות תבל, ולמול רדיפות נוראות רצופות – זוהי תופעה כה לא רציונלית שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה".

אין ספק שחידת הקיום של עם ישראל מדהימה לכשעצמה. ואולם מדהימה שבעתיים העובדה שכל תולדות עם ישראל נחזו מראש בתורה: הגלות, הפיזור, הרדיפות, המיעוט, ובסופו של דבר השיבה לארץ, שתחכה שוממה לבניה כל השנים הללו מבלי שזרים יתפסו את מקומם. כל אלה מתוארים בהרחבה בפרקים כח-ל בספר דברים. מי יכול היה לצפות מראש באופן טבעי את האירועים הללו? הרי בקלות יכול היה עם ישראל להיכחד, להתבולל, להיטמע בעמים אחרים, להשתקע בארץ אחרת וכדומה, כפי שקרה לעמים כה רבים אחרים. בקלות יכול היה לקרות שעם כלשהו יתיישב בארץ ישראל וימלא אותה באופן שלא יאפשר ליהודים לחזור אליה אי פעם. העובדה שהדברים התרחשו בפועל ככתוב בתורה, בניגוד לכל הציפיות והסיכויים, מהווה ראיה חזקה לאמיתותה. מהדברים עולה שאין מדובר במסורת היסטורית אמינה בלבד, אלא במסורת המייצרת עם בעל היסטוריה יוצאת דופן המשנה את העולם.

5.3 התאמה לממצאים הארכיאולוגיים

היחס בין סיפורי התורה לבין הממצאים הארכאולוגיים הוא מורכב. קיימים אמנם פערים שיש להסבירם, אולם ישנם גם ממצאים רבים המאששים את סיפורי התורה ומעידים על בקיאותו של הכותב במציאות הריאלית של התקופה. עובדות רבות הנזכרות בתורה תואמות את המנהגים, המציאות ואורחות החיים של התקופה המתוארת בה, ולא היו יכולות להיות ידועות לכותב בן תקופה מאוחרת יותר. הדבר מחזק את האותנטיות של התורה וזמן כתיבתה.

לאחר שראינו את הראיות השונות לטובת אמינות המסורת, נתייחס לביקורות המועלות נגדה. אך לפני כן נקדים רפואה למכה ונראה את הבעייתיות הכללית שבגישה הספקנית.

6. הבעיה של ספקנות

כל ניסיון להשגת ידע על המציאות צריך להיזהר משני סוגי טעויות: א - שלא להאמין בידע שגוי, ב - שלא להחמיץ ידע אמיתי. אמון מופרז וחוסר ביקורתיות מובילים את האדם להאמין בשגיאות, ולעומת זאת ספקנות מופרזת מובילה לפספוס מקורות מידע ואובדן ידע. על האדם למצוא את האיזון הנכון בין אמונה מופרזת לאמונה מוגבלת. ספקנות היא אכן אמצעי זהירות חשוב, אבל יש לוודא שהיא לא תחסום לחלוטין את האפשרות להיחשף למידע אמיתי, כי אז היא תשיג את ההפך ממטרתה ותסתיר את האמת במקום לברר אותה.

הבה נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: נניח שאנו עדים לאירוע על-טבעי מיוחד במינו, התגלות אלוהית או משהו בדומה לזה. אנו ראינו את האירוע בבירור, אבל אין לנו מצלמות או אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים תיעוד שלו, הוא לא השאיר אחריו ממצאים פיזיים, ואנו יודעים שאין דרך לשחזר אותו בעתיד. עם זאת, חשוב לנו ביותר שהאמונה בקיומו של האירוע תשתמר ותעבור הלאה לדורות הבאים, כך שגם בעוד מאה או אלף שנים ימשיכו צאצאינו להאמין בו. מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהדבר אכן יקרה?

ובכן, אנו יכולים כמובן לתעד את האירוע בצורה מפורטת כמה שיותר, כולל פירוט המיקום, התאריכים, שמות האנשים שהיו עדים לו, ייחוסם ומניינם, ומה קרה לפניו ואחריו. אנו יכולים להציג את התיעוד הזה כמסמך מקודש, שאסור לערוך או לשנות אותו. אנו יכולים לשמור את המקור במקום מוגן, ליצור העתקים שלו ולהורות לילדינו לשמור עליהם ולהעביר אותם הלאה. אנו יכולים גם להורות על שורה של מעשים והוראות שיש לקיים כדי לשמר את זיכרון האירוע: להזכיר אותו בכל מאורע חגיגי, לחגוג אותו כל שנה באותו תאריך ולספר עליו לדור ההמשך, וכן הלאה. וכמובן, אנו יכולים להשתדל להבהיר לילדינו בכל הרצינות את גודל החשיבות של האירוע וכמה חשוב להעביר אותו הלאה. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות.

אבל העובדה המצערת היא, שגם אם נעשה את כל הדברים הללו, סביר להניח שכעבור כמה דורות יקומו ספקנים למיניהם, ויטילו ספק באמינותו. הוא יישמע להם מוזר, שונה מהמציאות המוכרת להם, והנטיה של ההיצמדות למוכר תיכנס לתוקף. בעקבותיה הם יתחילו להטיל ספק באמינות המסורת והמסמכים, או באמינותם של אלה שיצרו אותה, יחשדו אותם בבורות וטיפשות או במניפולציות מכוונות, ובסופו של דבר יפסיקו להאמין במסורת. לא משנה כמה נתאמץ להנציח אותה, כל עוד לא מתייחסים באמון בסיסי למסורת, הספקנות תמיד תנצח בסופו של דבר – ובמקרה זה, לגמרי שלא בצדק.

וזה הרי בדיוק מה שעשו אבותינו. אם ניקח את המסורת היהודית, נראה שלא מדובר בסתם זיכרון עממי מעורפל, אלא במאמץ עצום ממדים להעביר מסר היסטורי לדורות הבאים. התורה מתעדת לפרטי פרטים את כל הקשור ליציאת מצרים ולמתן תורה: תאריכים, שמות, גילאים, ייחוס, מיקום מדויק, סדר האירועים וכן הלאה. זו אינה איזו אגדה של "היה היה פעם". כמו כן, ישנה מערכת שלמה של מצוות שנועדה לשמר את הזיכרון ההיסטורי הזה: בכל תפילה, בכל יום, בשבתות ובחגים, מזכירים אין-ספור פעמים את יציאת מצרים. חג הפסח וליל הסדר נבנו במיוחד כדי לשמר את אותה מסורת ולהנחיל אותה לדורות הבאים. ואכן, אותה מסורת השתמרה לאורך אלפי שנים, אצל מיליוני יהודים בקהילות שונות בכל רחבי העולם. זו אינה עדות מטושטשת של כמה זקנים סניליים, אלא עדות חיה של עם שלם שמסר את נפשו כנגד כל הקשיים כדי להעביר אותה הלאה.

תמיד אפשר לבוא ולהטיל ספק, אבל כפי שראינו לעיל, כמו הזיכרון והאמון, מסורת שכזו אינה גורם שניתן לבטל בהינף יד. מי שיעשה זאת יגלה שאת אותה ספקנות ניתן להפנות כלפי כל תחום מחקר אחר, ולערער בכך את כל סיפורי הארכאולוגיה וההיסטוריה. כי אם עדות חיה של עם שלם היא חסרת משמעות, הרי שגם איזו כתובת עתיקה, מסמך מפוקפק או אפילו תצלומים, לא מוכיחים דבר.

הרי אנו רואים לנגד עינינו, איך אירוע עצום ממדים ומזעזע כמו השואה, שהיתה אירוע טבעי לכל דבר, כבר נתון להכחשה מצד לא מעט פרופסורים ואנשי אקדמיה ברחבי העולם – למרות החומר התיעודי העצום שהצטבר לגביה, ולמרות שעדי ראיה עוד חיים בינינו! אמנם הכחשת שואה נמצאת היום בשוליים ואף נחשבת במקומות מסוימים מחוץ לחוק, אבל עצם העובדה שהיא קיימת, ולא רק בין הדיוטות אלא גם אצל חוקרים נחשבים, ממחישה מה העתיד שניתן לצפות אליו. סביר להניח שככל שיחלפו השנים, העשורים והמאות, יתחילו קולות המדברים על "בחינה מחודשת" ו"רביזיוניזם" של השואה להיכנס לתוך הזרם המרכזי באקדמיה. יועלו טענות לפיהן ששה מיליון יהודים הוא מספר מופרז, ושאין ראיות לקיומה של תוכנית מסודרת של "הפתרון הסופי", ושקיימות גרסאות שונות וסותרות לאירועים שונים. אילו מסיבה כלשהי יאבד התיעוד שביד ושם (בעקבות מלחמה, חורבן וכדומה) יהיה קשה ביותר להפריך טענות כאלה. בסופו של דבר, תתקבל מן הסתם הדעה לפיה השואה אינה אלא מיתוס, שאולי יש לו גרעין היסטורי מסוים (שורת פוגרומים ברחבי אירופה, למשל), אבל הוא נופח ועוות על ידי הנהגת הציונים כדי לקדם את מטרותיהם המדיניות, לדרוש עצמאות מדינית מאומות העולם, ולהצדיק את הפשעים שהם עצמם ביצעו כלפי הערבים. וכך, למרות כל המאמצים לשמר את זכר השואה, הוא עלול להפוך בעתיד ללא יותר ממיתוס קדום ושנוי במחלוקת – וכל זה בגלל הנטיה להעדיף את הספקנות על פני האמון במסורת.

ספקנות כלפי כלי הכרה מסוים היא טובה במקרה בו יש לנו כלי מוצלח יותר לברר באמצעותו את האמת. אפשר להטיל ספק בזיכרונות, אם יש לנו תיעוד מצולם שיכול לברר מה בדיוק קרה, ואפשר להטיל ספק בחוש הראיה, אם אפשר לבחון את אמיתותו באמצעות המישוש. אבל כאשר אין לנו כלי עדיף שכזה, הבחירה ההגיונית היא לסמוך על הכלים שברשותנו, כי זו הדרך הטובה ביותר שיש לנו להגיע לאמת, ובלעדיהם כמעט ודאי שנטעה.

במקרה של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אנו רואים לא רק שאבותינו עשו מאמצים גדולים ככל שביכולתם כדי להעביר את המסורת הלאה, אלא גם שאירועים אלה יצרו רושם עז על האנושות כולה. אם ניקח שוב את הדוגמא של השואה, הסיבה שאנו מאמינים בקיומה היא לא רק עדויותיהם של הסבים והסבתות שלנו, אלא הזעזוע העצום שהיא גרמה לעולם, שהשפיע על כל רבדי התרבות האנושית וחותמו ניכר בהם גם היום. בדומה לכך, גם מעמד הר סיני השאיר רושם עצום על האנושות; האין זה מדהים שמבין כל האימפריות והממלכות הגדולות של העולם העתיק, הספר שהשפיע יותר מכל על התרבות האנושית הוא התנ"ך – אותו אוסף מגילות של עם קטן של רועי צאן בפינה נידחת של המזרח התיכון? התנ"ך הוא הספר המודפס, הנמכר, המצוטט והמוכר ביותר בעולם, שתי הדתות הגדולות ביותר מייחסות לו קדושה, והסיפורים והחוקים שבו עיצבו את כל רבדי התרבות האנושית, מאמנות ועד פוליטיקה, מהדת ועד הפילוסופיה.

אם גם המסורת של אבותינו, וגם השפעתם העצומה של התנ"ך והיהדות, אינם מספיקים כדי לגבור על הספקנות – הרי ששום דבר ככל הנראה לא ישכנע אותה, ואם כן הבעיה היא בספקנות, לא במסורת. בפילוסופיה של המדע, ידוע שתאוריה נחשבת למדעית רק בתנאי שהיא ניתנת להפרכה. אם לא ניתן להפריך אותה, היא חסרת משמעות. בדומה לכך, ספקנות שאינה ניתנת להפרכה היא חסרת תועלת. כל עוד לא יציג הספקן תנאים סבירים בהם יהיה מוכן לקבל את אמיתותה של המסורת (שאינם כוללים מסע בזמן וכדומה), הרי שספקנותו היא בגדר נטיה פסיכולוגית בלבד שאין לקחת ברצינות, ובוודאי שאין היא יכולה להכריע את הכף נגד המסורת.

7. ביקורות על אמינות המסורת

לפני סיום, נבחן כמה מהביקורות המועלות כנגד אמינות המסורת היהודית, ונדחה אותן.

7.1 סיפורי התגלות אצל עמים אחרים

רבים שואלים, אם אכן עלינו לתת אמון במסורת, למה דווקא המסורת היהודית? לעמים רבים יש מסורות וסיפורים משלהם, מי אמר שדווקא אנחנו צודקים?

לשאלה זו התייחסנו לעיל בסעיף 3, ונביא כאן בקצרה את עיקרי הדברים.

ראשית, ראוי לציין כי רוב סיפורי ההתגלויות ההמוניות אצל עמים אחרים, אותם מנסים רבים להציג כדומות לזו של היהדות, לא רק שאינם דומים לה, אלא שהם מתגלים פעם אחר פעם בבחינה ביקורתית כאנשי קש ותו לא. לעיתים ממש מביך לראות כיצד אתרים אתאיסטים מביאים ראיות מ'התגלויות המוניות' באיצטלה מדעית, זאת כאשר בדיקה פשוטה מלמדת למשל שהמסורות האינדיאניות-לכאורה על התגלות המונית של האל, אינן מסורות היסטוריות עתיקות כלל, אלא יצירות ספרותיות בדיוניות של מחברים מאוחרים (כך לדוגמא שירת היוואטה[1]); בפעמים אחרות מסתבר שמדובר בפרשנות מאוחרות ושנויה במחלוקת של מקורות, ולא במסורת היסטוריות (כך למשל במקרה "חציית הירח" של מוחמד[2]). המצב לא שונה בהרבה במקרה האורות שנראו מעל הכניסה הקופטית בזיתון והתפרשו על ידי כמה מקומיים כהתגלות של מריה[3].

בכלל, נראה כי המביאים מסורות אלו אינם יודעים להבדיל בין מסורת היסטורית מכוננת (כזו שאמורה להשאיר זיכרון!) המועברת על ידי עם שלם, לבין סיפורי פולקלור או סיפורים שוליים שסיפרו שבטים מסביב למדורה אודות נחשים שהופכים לגשרים וכדומה. לא כל סיפור עממי הינו מסורת היסטורית או סיפור שאמור להשאיר זיכרון. פעמים רבות אף מדובר בסיפורים מיתולוגיים שעוסקים בתקופה קדומה ומעורפלת ולא בימי ההיסטוריה הממשיים. בנוסף, אין לשכוח שיש הבדל גדול בין סיפור ניסי לבין סיפור שנס כלשהו הוא פרט צדדי בו[4]. ובכל זאת, למעשה נראה כי בחינה מדוקדקת של סיפורים אלה מגלה פעם אחר פעם שהם אפילו אינם מתיימרים לתאר התגלות המונית אותנטית - מה שרק מחזק את ייחודה של המסורת היהודית[5].

אולם, למרות שבחינה ביקורתית מלמדת כי קשה מאוד למצוא מסורות המונית אחרות, אין זו הבעיה היחידה בטיעון הזה:

א. רוב המסורות של העמים האחרים אינן עומדות בסתירה למסורת היהודית. באופן טבעי הן עוסקות בתולדותיהם של אותם העמים, לא באלה של עם ישראל, ולכן אין התנגשות ביניהן. לא קיימת מסורת מתקופת התורה עצמה, מאזור המזרח התיכון, המנוגדת למסורת היהודית. ראינו שהיסטוריונים יוונים ורומאים התייחסו ליציאת מצרים כעובדה היסטורית, ושגם הדתות שקמו אחרי היהדות, הנצרות והאיסלם, קיבלו את סיפורי התורה כבסיס לאמונתן.

ב. המסורת היהודית על ניסי יציאת מצרים וההתגלות במעמד הר סיני היא יוצאת דופן מבין מסורות התגלות וניסים של עמים אחרים: היא מתארת אירוע לאומי מכונן, שנמשך זמן רב לעיני המונים רבים, תועד על כל פרטיו, והועבר במסורת ישירה מאב לבן על ידי העם כולו לאורך הדורות. אף סיפור העומד בכל התנאים הללו לא מופיע אצל אף עם אחר. סיפורי ניסים והתגלות למיניהם מתרחשים על פי רוב בפני יחידים בלבד, בפני קהל לא מזוהה שאין קשר רציף איתו, פעמים רבות בזמן המיתי של ההיסטוריה (כלומר, בראשית העולם), ומהווים אירוע קצר וחד פעמי שאינו מתמשך לאורך עשרות שנים. הבדלים אלה הופכים את המסורת היהודית לאמינה בהרבה מכל אותם סיפורים אחרים, וכפי שראינו, הייחודיות של סיפורי התורה מראה שכנראה שלא ניתן לשכנע עם שלם להאמין באירועים כאלה אלמלא התרחשו במציאות. (עם זאת, אם בכל זאת יימצא עם בעל מסורת אמינה על התגלות אלוהית, אכן אין סיבה לשלול אותה על הסף, שכן יתכן בהחלט שאלוהים יתגלה גם לעמים אחרים ויעניק להם נבואות והדרכות לפי מדרגתם).

ג. ההיסטוריה הייחודית של עם ישראל, השפעתו האדירה של התנ"ך על התרבות האנושית, והתגשמותן המופלאה של נבואות התורה על הגלות והגאולה, מחזקות ומעידות על אמיתותה של המסורת היהודית, מה שלא קיים אצל עמים אחרים.

ד. על כל אלה יש להוסיף נקודה חשובה. נניח באופן היפותטי כי באמת תימצא יום אחד מסורת לאומית מכוננת הזהה לחלוטין ליהדות בכל פרמטר שציינו, ולגביה ברור לנו שהיא שגויה. אז מה? מדוע זה מלמד משהו על אמינותה של היהדות?

נסביר את דברינו: הניסיון מלמד כי עדויות של עמים על אירועים היסטוריים שהתרחשו להם הנן אמינות בדרך כלל, ולכן אין סיבה לשלול את כולן בהינתן עדות שקרית כלשהי. אפשר להמשיל זאת לאופן קבלת העדים בבית המשפט: כידוע נוהגים בתי משפט לקבל עדויות של אנשים שונים בהינתן תנאים מספיקים. נניח שיום אחד יתגלה כי אחד העדים עליהם הסתמכו בעבר בבית המשפט, שיקר בעדותו. האם משום כך יהיה עלינו לשלול את כל העדויות שנמסרו אי פעם בשיטה הזאת, ולהפסיק לחלוטין לקבל עדים? ברור שלא. מקרים בודדים אינם שוללים את תוקפה של כל השיטה. גם כאן אפוא, מסורת אחת מקבילה שתימצא שקרית – גם אם תימצא – אינה פוסלת את השיטה ההיסטורית לאימות אירועים, ואינה מערערת את אותה מסורת שלא הופרכה.

הדבר מלמד כי כל החיפוש – הכושל מצד עצמו – של ארגונים אתאיסטים אחרי סיפורים על ניסים הוא מיותר; לא רק כי בחינה של ניסים אלו בדרך כלל מלמדת כי אין הם דומים כלל למסורת היהודית, אלא כי גם אם יתגלו כאלה שאכן דומים לה, אין לדבר משמעות של ממש. הם יכולים להיות עדות אמיתית להתגלות אלוהית נוספת או אף עדות שקרית, אולם בכל מקרה אין בהם בכדי לפסול את אמינות ההתגלות היהודית. כמו כן, לעולם לא יהיה בנמצא סיפור שיגרום להיווצרותו של עוד עם החריג בקיומו והשפעתו כמו עם ישראל. הרי אם היה עם כזה, כבר היינו שומעים עליו. מה שגם הופך את חיפוש הסיפורים הניסיים לחסר משמעות רצינית.

7.2 תאוריית המיתוס המתגלגל

ביקורות נוספת כנגד טיעון העד היא הטענה שאולי המסורת התפתחה באופן הדרגתי. לא שמישהו בא ובדה מלבו את כל הסיפורים והצליח לשכנע בהם את העם, אלא היו מיתוסים ואגדות שהסתובבו בעל פה בעם ישראל לאורך הדורות, ועם הזמן הלכו והתגבשו והשתנו עד שהועלו על הכתב בתורה. במקרה זה, אין כמעט קשר בין האירועים האמיתיים לבין המסופר בתורה הנמצאת בידינו היום.

התשובה לכך היא, ראשית, שמדובר בטענת "אולי": אולי היה כך וכך, אולי היה אחרת. אין ראיות כלשהן התומכות בתאוריה זו, או המקנות לה עדיפות על פני הגישה המסורתית. כפי שראינו לעיל, המסורת מהווה את ברירת המחדל, והרוצה לערער אותה חובת ההוכחה מוטלת עליו. לאורך כל ההיסטוריה הידועה לנו, עם ישראל התייחס לסיפורי התורה כאמת וליציאת מצרים כעובדה היסטורית. מי שרוצה לטעון שהיו שלבים מוקדמים בהם היו אלה רק סיפורי אגדות עממיים, שונים מאלה המופיעים בתורה, עליו להביא ראיות לכך, וראיות כאלה אינן בנמצא. באותה מידה אפשר להעלות אינספור תאוריות קונספירציה ספקניות בכל נושא שבעולם (אולי ההורים שלך הם לא באמת ההורים שלך וכדו'), אבל אין שום סיבה להעדיף אותן על פני המסורת, המבטאת את הזיכרון הלאומי ואת האמון באבות.

שנית, אפילו אם נאמר שסיפורי התורה אינם מהווים תיאור מדויק של האירועים, הרי שעל כל פנים גרעין של אמת היסטורית חייב היה להיות בדברים על מנת שיקבלו אותם – אחרת אותם סיפורים לא היו מסתובבים בעם ישראל מלכתחילה. גרעין האמת הזה כולל את אירועי יציאת מצרים ואת ההתגלות האלוהית שחוללה אותם. כפי שראינו לעיל, החריגות של סיפורים אלה על רקע התקופה, הייחוד של ההתגלות האלוהית ההמונית והממושכת, ההבדלים התאולוגיים החריפים בהשוואה לעמים אחרים, האופן השלילי בו מוצג עם ישראל לאורך התורה, הידע על אורחות החיים באותם הזמנים ופרטים נוספים, מחזקים את האותנטיות של אותם סיפורים. כך שגם אם מטילים ספק בפרטים כאלה ואחרים, עדיין נשאר הגרעין המרכזי לפיו ה' התגלה לעם ישראל, הוציא אותם ממצרים ונתן להם תורה. וגרעין זה מספיק כדי לבסס עליו את היהדות, שכן אם מקבלים את מציאות ה' ואת השגחתו, קל להאמין שהוא גם ישגיח על מהלך האירועים ההיסטורי ויכוון אותם כך שהמסורת והתורה שיתפתחו ויתקבלו על עם ישראל יהיו אלה המבטאות את רצונו. למעשה, אם אנחנו מאמינים בהשגחה אלוהית מיוחדת על עם ישראל – הניכרת לכל אורך ההיסטוריה הייחודית שלנו – הרי ששאלת הדיוק ההיסטורי של סיפורי התורה ואופן התפתחותם הופכת לבלתי רלוונטית. העיקר באותם סיפורים הוא המסר האלוהי שההשגחה רוצה שנלמד מהם, לא השאלה מה בדיוק התרחש בפועל לפני אלפי שנים. די באמונה שהגרעין של אותם אירועים אכן התרחש במציאות כדי להעמיד עליה את היהדות, ואמונה זו היא כאמור הגיונית ביותר. על אלו יש להוסיף את מה שכבר הזכרנו, הסיפור היהודי ממש לא נראה בכללו כמו מיתוס טיפוסי. אילו היה כזה, ככל הנראה פרטים רבים בו צריכים היו להיות דומים יותר לאלו הנפוצים במזרח הקדום. היינו מצפים למשל כי בסיפור ישתתפו אלים רבים ולא אל בודד, שהאל הזה ייוצג בפסל ותמונה ועוד.

שלישית, אילו "מיתוס מגלגל" יכול היה לקחת אירועים טבעיים ולנפח אותם למסורת על-טבעית מעין זו - היינו מצפים למצוא סיפורים דומים אצל עמים אחרים. אולם לא ידוע לנו על אף מסורת דומה של עם שמספר כיצד האל שלו התגלה לעיני העם, הוביל אותם ברציפות לאורך שנים רבות וכן הלאה. אם סיפור כזה יכול להיווצר בכזו פשטות, מדוע איננו מכירים עוד סיפורים רבים כאלה? ייחודיותה וחריגותה של המסורת היהודית מצביעה על כך שלא מדובר בסיפור טבעי שהתנפח עם הזמן, אלא במקרה שהוא אכן חריג ומיוחד.

7.3 חורים ברציפות המסורת

טענה נוספת נגד אמינות המסורת היא שהתנ"ך עצמו מספר על זמנים בהם כביכול המסורת נשכחה, ואז התגלתה מחדש. חורים כאלה מהווים הזדמנות להמציא סיפורים כמו יציאת מצרים ומעמד הר סיני ולהשתיל אותם בזיכרון הלאומי.

המקרה הבולט ביותר של קטיעת רצף המסורת[6] מובא בספר מלכים (מלכים ב פרק כב), שם מסופר על ספר התורה שנמצא בימי יאשיהו בבית המקדש. מהתיאור שם נראה שספר התורה נשכח לחלוטין מהעם, ועד שהוא התגלה במקדש, אפילו המלך לא הכיר אותו. אם כן, אולי אותו הספר לא באמת "התגלה", אלא נכתב באותו זמן על ידי יאשיהו או אנשיו, שיכלו להכניס לתוכו ככל העולה על דעתם ו"למכור" אותו לעם ישראל? 

שאלת זהותו של הספר שמצא יאשיהו העסיקה רבות את המפרשים והחוקרים, ולא ניכנס כאן לכל הדעות והשיטות בנושא. ישנן ראיות רבות, טקסטואליות ואחרות, נגד הטענה שהספר נכתב על ידי יאשיהו או בני זמנו.

למעשה הפרשייה עצמה מוכיחה שלא מדובר בשכחה, שהרי אם היתה כאן באמת שכחה, מה המקום לכעסו של ה' ולעונשים שהוא מטיל על ישראל? אי הציות שלהם הרי נובע מחוסר ידיעה על קיומו. יתר על כן, אם באמת בתודעה של אותו הדור לא היה כלל מתן תורה ולא היה ספר תורה, וכעת הם מוצאים פתאום בעזרה ספר לא ידוע בעל תכנים מסוימים, מדוע הם מגיעים למסקנה שזהו ספר תורת משה אותו קיבל מהקב"ה, ושהדרישות שמופיעות בתוכו מחייבות אותם? מדוע שלא יראו בו בדותא או זיוף ולא יותר? נראה ברור שהיתה להם מסורת על קיומו של ספר תורה שניתן ממשה ושהיו בו חוקים שונים. כעת משנמצא, ברור לכולם שזהו אכן הספר העתיק שהיה בידם ואבד. כך גם עולה בבירור מן הכתוב המכנה את הספר "סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי" (מלכים ב כב, ח), בה"א הידיעה, וכן גם "סֵפֶר תּוֹרַת ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (דברי הימים ב לד, יד). לפי העולה מן הכתוב אין ספק שהספר היה מוכר היטב.

אולם מה שחשוב לענייננו הוא שגם אם אכן היתה תקופה בה ספר התורה השתכח מישראל, אין בכך משום קטיעה של המסורת היהודית. זאת משום שעיקרה של המסורת אינה ספר התורה, אלא דווקא המסורת שבעל פה. למעשה, המסורת בעל פה היא הבסיס לאמונה בספר התורה, שכן בלי אותה המסורת לא היתה לנו כל סיבה לייחס לו קדושה! מכיוון שכך, גם אם אמנם נשכח ספר התורה למשך זמן מה, הרי שהמסורת עצמה לא נפסקה, והמשיכה להתקיים בעל פה גם בלעדיו. והראיה היא שכאשר נמצא הספר בימי יאשיהו, היחס אליו הוא לא כאל חידוש שלא שמעו עליו קודם, אלא כאל אבידה ששבה ונמצאה. אלמלא כן, לא היתה סיבה להתייחס אליו ברצינות ולהזדעזע מהכתוב בו. אפשר להמשיל תקופה זו למצב בו היו יהודי ברית המועצות לאחר נפילת מסך הברזל; למרות שבמשך עשרות שנים היו הללו מנותקים מהדת ולא יכלו ללמוד תורה כראוי, עדיין זכרו את עיקרי המסורת היהודית, וכאשר שבו אליה ידעו שהם חוזרים למה שאבותיהם הכירו בעבר ולא למשהו חדש.

ואם עדיין יטען הטוען שקיימת אפשרות שנעשו זיופים ועריכות מגמתיות בספר התורה, נחזור שוב לטיעון ההשגחה שראינו לעיל, ונאמר שבהנחה שה' נתן את התורה לעם ישראל, הרי סביר להאמין שהוא ינהל את העניינים כך שהתורה תשתמר ותעבור הלאה בצורה הרצויה לו, ולא יאפשר זיופים שיסלפו את כל כוונתו. בנוסף, יש לציין שדווקא ספר דברים, אותו מייחסים חלק מהחוקרים ליאשיהו, הוא זה שמכיל את הנבואות המפורטות על העתיד הצפוי לעם ישראל, שהתגשמו בצורה מפליאה ואכן מעידות על אמיתותו – ואין לך עדות גדולה מזו.

תיאור מקראי נוסף, שיש המפרשים אותו כהוכחה לקטיעת המסורת, הוא סיפור עשיית חג הסוכות בימי עזרא ונחמיה, שם נאמר: "וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (נחמיה ח, יד). לכאורה נראה מכאן שעולי בבל לא הכירו כלל את התורה, עד שחג הסוכות היה עבורם חידוש. אולם ברור שהבנה זו היא שגויה, שהרי כבר העולים הראשונים מבבל בימי זרובבל, לפני עליית עזרא ונחמיה, קיימו את חג הסוכות, כמתואר בתחילת ספר עזרא (ג, ד): "וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" - לא רק שהכירו את החג, אלא גם ידעו שהוא כתוב בתורה! על כן יש לומר, שהביטוי "וימצאו כתוב" אין פירושו שמצאו דבר חדש שלא הכירו קודם, אלא פשוט שהסתמכו על הכתוב בספר. ראיה לכך ניתן להביא ממגילת אסתר, שם נאמרה לשון דומה: "וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר ו, ב). ברור שאחשוורוש היה מודע לניסיון ההתנקשות של בגתן ותרש, וספר הזיכרונות רק הפנה את תשומת לבו לאירוע, לא חידש לו דבר מה שלא ידע. באופן דומה אפשר לומר אם כן, שהלשון "וימצאו כתוב בתורה" כוונתה שהתעוררו בעקבות הקריאה בתורה לשים לב לפרטי חג הסוכות, לא שמצאו דבר חדש שלא שמעו עליו מעולם.

יש הרוצים לטעון שהגמרא עצמה מציינת את קטיעת המסורת, על פי דברי ריש לקיש במסכת סוכה (כ, א): "שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה". אולם בהמשך אותו המשפט נאמר גם: "חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה; חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה". ברור שבזמנם של הלל ושל רבי חייא ובניו, לא נשתכחה התורה לחלוטין, שהרי היו חכמים רבים אחרים באותם זמנים; אלא הכוונה היא, כדברי רש"י שם, שנשכחו תחומים הלכתיים מסוימים, עד שאותם חכמים הביאו איתם מסורות ששמרו וחידשו את המודעות להם. אפשר להשוות זאת למפעל "להחזיר עטרה ליושנה" של הרב עובדיה יוסף בזמננו, שכמובן לא חידש לבני עדות המזרח את עצם קיומם של התורה, המסורת והמצוות הבסיסיות, אלא רק חיזק את לימוד התורה וקיום ההלכות שהתרופפו בידם. זוהי אם כן כוונתו של ריש לקיש, ואין ללמוד ממנה על שכחה של עצם המסורת הלאומית בדבר יציאת מצרים, מעמד הר סיני וקיום התורה.

7.4 אולי מדובר באירועים טבעיים, או בתחבולות של משה?

טענה זו בעצם מקבלת את המסופר בתורה כתיאור היסטורי, אבל טוענת שלא מדובר בהתגלות אלוהית אלא באירועים טבעיים או בקסמים ותחבולות שביצע משה.

על כך יש להשיב תחילה ולומר, שאם מדובר היה באירוע טבעי אשר פורש בטעות כנס, היינו מצפים כי העם החוזה בו יפרש אותו על פי מושגי הדת הנפוצים במזרח הקדום דווקא - דבר שבהחלט לא מתאים למה שקרה בסיפור המקרא.

אולם, למרות שהנסיון מלמד שרוב ההסברים "המדעיים" הללו לא עומדים לפני הביקורת, אם אכן מקבלים את התיאורים שבתורה, רואים שטענה זו מלכתחילה אינה מחזיקה מים.

אפשר אמנם לומר שאירועים כמו מכת הדבר או הארבה היו אירועים טבעיים, אבל אין שום דרך טבעית להסביר את הפיכת היאור לדם בדיוק בזמן הופעתו של משה, מותם של כל בכורי מצרים ובכורי הבהמה בחצות דווקא, השילוב המיוחד של עמוד האש, קריעת ים סוף והטבעת המצרים דווקא בתוכו, המן שאכלו בני ישראלארבעים שנה ועוד. בחינת ניסיונות לומר שקריעת ים סוף היתה בעצם חילופי גאות ושפל או שמעמד הר סיני היה התפרצות געשית וכן טיעונים דומים אינם עומדים במבחן המציאות, והם נשמעים כבר יותר מגוחכים מהאפשרות לפיה מדובר בניסים של ממש (האם המצרים לא הכירו את הגאות והשפל? האם התפרצות געשית – שלא נמצא לה כל זכר – לא היתה משמידה את עם ישראל העומד למרגלות ההר?). מעבר לכך, אם מדובר באירועים טבעיים - מדוע הם לא התרחשו במצרים פעמים רבות במהלך ההיסטוריה? מדוע הם התרחשו דווקא בזמן המדוייק בו היו עם ישראל זקוקים להם? מדוע תופעות מיוחדות בלתי תלויות כמו מכת הדם, מות הבכורות והמן התרחשו בסמוך כל כך אחד אחד השני? בחינה מדודקדת של ההיסטוריה המקראית והיהודית תראה שלא מדובר בתופעה זמנית ומקומית, מקרים "מיוחדים" התרחשו למעשה בכל ההיסטוריה היהודית בכלל (כגון השרדותו של עם ישראל) וההיסטוריה המקראית בפרט. בכל זאת, יש להבין שכשלים אלו הינם בלתי תלויים בעובדה שעד כה נסיונות ההסבר שניתנו לתופעות יציאת מצרים התבררו בדרך כלל ככושלות.

גם האפשרות לפיה מדובר בתחבולות של משה אינה הגיונית. אפילו הטכנולוגיה של ימינו אינה יכולה לבצע דברים שכאלה, וכיצד יעשה אותם משה, שגדל רוב חייו כרועה צאן במדיין? ואם תעלה הטענה שמדובר בכישוף, הרי שגדולי חרטומי מצרים לא הצליחו להתמודד מול משה בכשפיהם, מה שמראה שמדובר בכוח מסוג שונה לגמרי.

אפשר אמנם להטיל ספק בעצם התרחשותם של סיפורי התורה, אולם אם מקבלים אותם כתיאור היסטורי (כפי שאכן מתבקש לעשות), הפרשנות ההגיונית היחידה היא שאכן מדובר באירועים על-טבעיים, לא בתופעות טבע או תחבולות של משה.

7.5 האנשים באותה תקופה היו טיפשים וקל היה להטעות אותם

יש הטוענים שהאנשים באותם זמנים קדומים היו טפשים ופרימיטיביים, וקל היה להטעות אותם ולמכור להם סיפורים שלא היו ולא נבראו. אלא שטענה זו אינה מבטאת אלא את יוהרתו של האדם המודרני, ואין לה על מה להתבסס. נכון, לדורות הקודמים לא היה ידע מדעי שקיים כיום, אולם אין זה אומר שהם היו טפשים או מפגרים; מן הסתם גם לנו חסר עכשיו ידע מדעי שיתגלה בעתיד, ואין זה הופך אותנו לטפשים גמורים. הסוחרים, המדינאים, שרי הצבא והאמנים באותם הדורות היו מן הסתם ממולחים ומחוכמים לא פחות ממקביליהם בני זמננו, כפי שניתן לראות מהתיאורים ההיסטוריים השונים, ולא ניתן היה "למכור להם לוקשים" כאילו היו פתיים חסרי דעת. אדרבה, באותם זמנים חייבים היו האנשים להיות מחוברים היטב למציאות על מנת לשרוד: להכיר את תנאי השטח, את מזג האוויר, את סוגי הצמחים ובעלי החיים השונים וכן הלאה. זאת בניגוד לאנשים בני זמננו, החיים בעולם שטוף בבידור, סרטים, מדיה ויצירות בדיוניות, ומנותקים במידה רבה מעולם הטבע והמציאות הפשוטה. הישגיהם של הדורות הקדומים בתחומים כמו אדריכלות, אסטרונומיה, חקלאות, רפואה, הנדסה ותחומים נוספים מעוררים השתאות, ומעידים על תבונתם ותושייתם הרבה. כמובן, כמו בכל חברה, היו ביניהם אנשים בעלי רמות השכלה ותבונה שונות. אולם אם עם ישראל כולו, שנודע לאורך ההיסטוריה בתבונתו ופקחותו, קיבל עליו את האמונה במסורת, אין שום הצדקה להאשים את אבותינו בטפשות רק בגלל שהם חיו לפני הרבה זמן.

7.6 טיעון העד היחיד

לאורך המאמר טענו שהמסורת היהודית היא אמינה משום שהיא מבוססת על עדות של המונים ולא של אדם בודד. כנגד זאת יש הטוענים, שכל המסורת נשענת למעשה על הכתוב בספר התורה, ולכן לא מדובר כאן בעדים רבים אלא בעד אחד. הראיה לכך היא, שכל יהודי שנשאל אותו על אותם האירועים, יתאר אותם באותה צורה – כפי שהם מתוארים בספר התורה. אילו מדובר היה בעדויות רבות, היינו מצפים למצוא ביניהם גיוון ושינויים, כמו שמוצאים תמיד כאשר עדים רבים מתארים אירוע שראו. דווקא האחידות של המסורת היהודית משמשת כאן טענה כנגד אמינותה.

התשובה על כך היא, שכפי שראינו קודם, עיקר המסורת היהודית היא המסורת שבעל פה, לא ספר התורה. כמובן, מכיוון שחלף זמן רב כל כך מאז אותם האירועים, אין לצפות שישתמרו מסורות פרטיות או משפחתיות לגביהם; יהודים בני זמננו יכולים אמנם לספר באיזה מחנה ריכוז היתה סבתא שלהם בשואה, אבל האם הם יכולים לספר על עדויות משפחתיות מתקופת גירוש ספרד, או מסעות הצלב? גם אם אנו יודעים שאבותינו היו באותם אירועים, משום שקיבלנו זאת במסורת, אנו מסוגלים לספר עליהם רק את מה שמופיע בספרי ההיסטוריה. אין זה אומר, כמובן, שספרי ההיסטוריה הם המקור היחיד עליו אנחנו מסתמכים כדי לדעת שאבותינו נכחו באותם האירועים; בראש ובראשונה אנו יודעים זאת בגלל המסורת, ואותה המסורת היא זו שמפנה אותנו לספרי ההיסטוריה ומאשרת עבורנו את הכתוב בהם.

הוא הדין אפוא גם למסורת בדבר סיפורי התורה. יהודים בכל הגלויות השונות קיבלו מאבותיהם את המסורת לפיה אבות אבותיהם יצאו ממצרים ועמדו לפני הר סיני. בנוסף לאותה מסורת שבעל פה, מסרו להם אבותיהם גם את ספר התורה, כשהם מעידים עליו שהוא מכיל את התיאור של אותם האירועים. אמנם אין לפנינו כיום מיליוני יהודים היכולים להעיד ישירות על מתן תורה, אבל יש לפנינו מיליוני יהודים המעידים על כך שקיבלו מאבותיהם מסורת לפיה אבותיהם נכחו במתן תורה. מסורת זו יכולה היתה להתקיים גם אם ספרי התורה היו אובדים, אף אם הדבר היה גורם לטשטוש פרטי האירועים. הרי אילו כל ספרי התורה ייעלמו היום לפתע מן העולם, עדיין ימשיך עם ישראל לחגוג את חג הפסח ולגדל ילדים על סיפור יציאת מצרים. לכן זוהי טעות לומר שספר התורה הוא העד היחיד לאותם האירועים; כל עם ישראל מעיד עליהם.

בנוסף לכך, סיפור יציאת מצרים אינו מוזכר רק בתורה עצמה, אלא גם בספרים אחרים בתנ"ך. באותם ספרים אכן מופיעים תיאורים שונים בסגנונות שונים על אותם אירועים, המעידים על כך שמדובר שם במסורת חיה בעל פה, לא בציטוט מתוך הכתובים. כך למשל בספר יחזקאל (כ, ט-יא) נאמר: "אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". בנחמיה (ט, יג) נאמר: "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְו‍ֹת טוֹבִים". בשירת דבורה (שופטים ה, ד-ה) נאמר: "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". תיאורי יצירת מצרים ומעמד הר סיני חוזרים בעוד מקרים רבים. זאת עוד מבלי להזכיר את המדרשים השונים המופיעים בספרות חז"ל, המכילים מסורות רבות ומגוונות על יציאת מצרים מעבר למה שמופיע בכתובים. הטענה כאילו ספר התורה הוא העד היחיד, מופרכת אם כן לחלוטין.

סיכום

 

נסכם אפוא את הדברים. ראשית, ראינו שהיחס כלפי המסורת צריך להיות דומה ליחס לכלים הכרתיים אחרים שלנו כשכל והחושים, דהיינו יחס של אמון בסיסי, המקבל אותה כברירת המחדל, שהרוצה לערער עליה חובת ההוכחה מוטלת עליו. זאת משום שהמסורת מבטאת את הזיכרון הלאומי ואת האמון שיש לנו באבותינו, והטלת ספק בכלים אלה ללא סיבה מוצדקת תפגע ביכולתנו לרכוש מידע כלשהו על העבר. בנוסף לכך ראינו שאין סיבה לשלול מראש גם מסורות המתארות אירועים על טבעיים, כמו ניסים, ושהכחשת אפשרות קיומם של אלה אינה רציונלית אלא נובעת מיוהרה ודעות קדומות.

לאחר מכן בחנו את המאפיינים של המסורת היהודית, המקשים מאד על האפשרות להמציא אותה ולשכנע בה עם שלם אילו לא התרחשו הדברים באמת: מדובר באירוע לאומי מכונן (שאמור להשאיר זיכרון), שהתרחש לפני המונים רבים ולאורך זמן ממושך, עבר במסורת ישירה מאב לבן לאורך הדורות, ומהווה חריגה מבחינות רבות מהסיפורים המקובלים באותה תקופה. מאפיינים אלה הופכים את המסורת היהודית לייחודית, עד שקשה למצוא משהו דומה לה אצל עמים אחרים, מה שמחזק את הטענה שלא מדובר בהמצאה אלא בעדות אמינה.

גם אפשרות ההתפתחות ההדרגתית כ'מיתוס מתגלגל' אינה סבירה. מעבר לכך שטענת "אולי" אפשר להעלות תמיד בכל תחום, ואין היא מספיקה לדחות מסורת היסטורית מבוססת, ראינו גם שהמסורת היהודית רחוקה מאוד מלהיות דומה למיתוסים ואגדות עם שהיו מקובלים בדרך כלל באותה תקופה: מבחינת התיאולוגיה הייחודית (-איסור עבודת אלים אחרים, אל שאיננו מזוהה עם כוח טבע, האיסור לייצג את האל בפסל ועוד), התיאורים השליליים על העם, והמאפיינים ההיסטוריים המובהקים של תיאורי זמן, מקומות ושמות מפורטים. כל אלו מהווים חריגה גדולה מכל הסיפורים המקובלים בעת העתיקה. בחינה ביקורתית המשווה בין מסורת ההתגלות של היהדות למסורות התרבויות והעמים האחרים רק מדגישה את הפער העצום ביניהן.

כמו כן ראינו שהמסורת מקבלת חיזוק מעמודי תווך אחרים ביהדות, כמו ההיסטוריה הייחודית והמופלאה של עם ישראל, שנחזתה מראש בתורה.

לבסוף הראינו את הבעייתיות הכללית שבגישה הספקנית, שבמקום לאפשר לנו ללמוד על העבר חוסמת מאיתנו מקורות מידע שאינם מוצאים חן בעיניה; והשבנו על טענות שונות של הביקורת כנגד המסורת היהודית.

לסיום נוסיף: אכן, אגדות עם יש למכביר, אך בפועל גם אין סיפור הדומה לעוצמתה של מסורת ישראל. אם היה מדובר בסיפור שהומצא באופן יזום או התפתח באופן הדרגתי, היינו מצפים שיהיו עוד סיפורים רבים הדומים לעוצמתו ולמאפייני אמינותו, שהרי כל עם היה מעדיף לבסס את דתו על מסורת כה אמינה ומרשימה. בנוסף, בל נשכח כי המסורת הישראלית אינה רק סיפור על העבר, אלא היסטוריה מתמשכת של עם שהשפעתו על האנושות משמעותית וחריגה בכל קנה מידה. כלומר, לא רק המסורת מעידה על אמינות הסיפור, אלא המציאות ההיסטורית הממשית עד ימינו מעידה על כך.

כנגד קביעות ברורות אלה, נראה שכל השערה נגדית מחווירה ובלתי משכנעת. על כן בשורה התחתונה, נראה שבחינת מכלול השיקולים והטענות מובילה למסקנה שהאמונה במסורת היהודית היא הבחירה ההגיונית, הרציונלית והמתבקשת.

 

---

 

[1] שירת היוואטה היא אפוס של שירות שנכתבו ב- 1885 על ידי סופר אמריקאי בשם לונגפלו שטען ששמע אותן ממדריך מקומי. למעשה אין לנו כל מסורת היסטורית אינדיאנית על הסיפורים הללו מעבר לסיפוריו של אותו מדריך, הסיפורים שהוא סיפר עשויים להיות לא יותר מפולקלור. אין לנו כל עדות כי מדובר במסורת שנחשבה היסטורית ושעברה מאב לבן בחזית רחבה על ידי כלל הקבוצה (ולא רק על ידי זקן הכפר) הישר מן העדים שחזו באירוע עצמו. לא כל סיפור "היה היה לפני 2000 שנה" הוא מסורת. 

אולם זו אינה הבעיה העיקרית במקרה של של שירת היוואטה. בחינה ביקורתית של החומרים שנכתבו על יצירה זו מלמדים כי לא רק שלא מדובר במסורת היסטורית לאומית אותה שמע המחבר, אלא ביצירה ספרותית שככל הנראה רחוקה מאוד אף מהפולקלור ששמע המחבר. חוקרים רבים כתבו כי נראה שמקור החיבור לא היה עקבי מבחינת שמירה על האותנטיות. 

(Clements, William M. (1990). "Schoolcraft as Textmaker", Journal of American Folklore 103: 177–190). בין השאר נכתב על החיבור: "למרבה הצער, הערך המדעי של עבודתו נפגם על ידי האופן שבו הוא עיצב מחדש את הסיפורים כדי להתאים את עצמו לטעם הספרותי"

Thompson, Stith (1966) [1929]. Tales of the North American Indians.) Bloomington: Indiana University Press). וכן: "אפילו במקרה של הדייג של היוואטה, האירוע הקרוב ביותר למקור, חלקים חשובים של השיר היו פחות או יותר המצאתו של לונגפלו מרסיסים של דמיונו") 

Singer, Eliot A. (1988). ""Paul Bunyan and Hiawatha"". In Dewhurst, C. Kurt; Lockwood, Yvonne R. Michigan Folklife Reader. East Lansing: Michigan State University Press).

אם כן לא רק שלא מדובר במסורת היסטורית של ממש, אלא שמדובר בסיפור שברובו כלל לא מתבסס על פולקלור אינדיאני. על זאת יש להוסיף כי במקרים רבים קריאה של הסיפורים האינדיאנים עצמם מלמדים כי כלל לא מדובר באירועים המוניים. במקרה של סיפור מקטרת השלום לדוגמא, מדובר ב"נס" שהתרחש לפני זקני הכפר ולא לפני העם כולו. כך גם במעמד הנפלאות בהר, מסתבר כי מדובר באגדה המתרחשת בזמן המיתי שבו חזו לוחמי השבטים ולא כלל העם.

[2] יש לציין כי אין במקרה חציית הירח של מוחמד שום תיעוד היסטורי אמין. הדברים גם לא כתובים במפורש בקוראן. מדובר בעיקר בפרשנות לאחת הסורות, שחלק מן הפרשנים סבורים שהיא איננה תיאור של אירוע ממשי, אלא נבואה לעתיד לבא (שכן נאמר שם, "יום הדין מתקרב והירח ייחצה לשנים", משמע שמדובר ביום הדין העתידי שמוזכר בנביאים בתנ"ך, "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה" וכדו'). יש לציין כי לפי הפרשנים המוסלמיים שמקבלים את הסיפור כנס ממשי, נעשה נס זה לעיני תושבי מכה על מנת לשכנע אותם באמיתותו של הנביא. תושבים אלו לא השתכנעו מהאירוע האסטרונומי בו חזו וכתוצאה מכך נרצחו על ידי מוחמד. העדות ההיסטורית על נס המוני זה, שכל אלפי האנשים שחזו בו נרצחו מיוחסת על פי המסורת המסולמית לעבדאללה אבן עבאס, אנאס בן מאליק, ועבדאללה בן מסעוד (מקורביו של מוחמד). אם כן, לא ברור מי הם אלפי העדים שהעבירו מסורת זו, שבלאו הכי מסתבר שבכלל גם לא קיימת כמסורת היסטורית מוסכמת בהיסטוריה המוסלמית (Muhammad, Encyclopedia Britannica in Islamic mythology. 2007. Encyclopædia Britannica Online, p.13). נראה כי אין הדבר מהווה מסורת היסטורית על עברו של העם ככלל.

[3] בשנת 1988 דווח כי הפעילות הטקטונית באתר סמוך גברה פי עשרה בשנה שאחרי הופעת האורות. נמצא מתאם משמעותי למדי, 0.56, בין דיווחים על אורות לבין פעילות טקטונית באותו חודש, או בחודש העוקב לו. לאור ממצאים אלה, הציעו החוקרים כי מאמץ מצטבר בקרקע הביא לפליטת האורות המזדמנת בזייתון. אורות דומים תועדו באזורים אחרים הפעילים טקטונית, אם כי המנגנון המחולל אותם עדיין לא ברור. 

ידוע המקרה של "הבתולה מפאטימה" בשנת 1917 בפורטוגל, כאשר 3 ילדים סיפרו על אשה לבנה זוהרת שנגלתה להם והורתה להם להיפגש איתם באותו מקום בכל 13 לחודש. ב-13 באוקטובר התכנס במקום קהל שמנה בין 30,000 ל-100,000 איש, כולל עיתונאים וספקנים, שהעידו שראו את השמש "רוקדת" ומחליפה צבעים ומקומות. אכן מדובר בתופעות מסתוריות שקשה להסביר, אולם הנקודה היא שהן לא היו מלוות במסר אלוהי או דתי כלשהו; רק מאוחר יותר הכנסיה הנוצרית "לקחה אחריות" על האירוע והכריזה עליו כהתגלות של מריה, אולם הדמות עצמה לא הציגה את עצמה כמריה או כאלוהית, ולא העבירה מסר כלשהו להמונים. לכן, בין אם ההסבר לתופעה הוא טבעי או על-טבעי, אין לה כל משמעות דתית, בניגוד להתגלות במצרים ובהר סיני שכללה מסרים מפורשים מהאל.

[4] כגון ה"התערבות האלוהית" לכאורה במלחמת טרויה - מלחמה שסביר להניח כי היא עצמה ככלל אכן התרחשה.

[5] כך לדוגמא, ההתגלות האצטקית בסיפור נדידת העמים נעשתה לפני הכהנים בלבד (Manuel Aguilar-Moreno, Handbook to Life in the Aztec World, Oxford University Press, 2007, ע' 32). בחינה של קרב בהגווד גיטה, המלומד בניסים, מראה כי כלל העדים ל"מאורע הניסי" מתו במלחמה מלבד שלושה. וכן, על סיפורי הניסים בברית החדשה אנו יודעים אך ורק מעדויות 12 השליחים - כלומר שזו עדות של 12 איש ותו לא. גם בחינה ביקורתית של סיפור הצלב של קונסטנטינוס מלמד כי הוא בעצם התחרש בחלום (Lucius Caecilius Firmianus Lactantius Online Catholic Encyclopedia. New Advent).

[6] לעניין הפסוק בשופטים ב,י עיין כאן:

(https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaera/sai.html).
פירוש המילה "ידע" בעברית מקראית איננו ידיעה אינטלקטואלית אלא היכרות ממשית. הפסוק הזה לא יכול להתפרש אחרת, שכן אם כך כיצד ידעו עם ישראל לחזור לדת אבותם כשאף אחד מהם מעולם לא שמע עליה? בעיה נוספת שתהיה בכל פירוש אחר היא – איך יתכן שיקום דור שלא יכיר את דת אבותיו? לפי הפסוק, הדור שלא שמע על אלוהי ישראל הוא גם הדור הראשון שעבד עבודה זרה. הדבר מוביל לאבסורד, וברור שהיה דור ביניים שעבד את אלוהי ישראל והסתיר זאת מילדיו, או שהיה דור ביניים שלא עבד לא את אלוהי ישראל ולא את אלוהי הכנענים – מה שלא יתכן מכיוון שתופעת האתאיזם לא היתה קיימת בתקופה זו. ברור אפוא שכוונת הדברים היא שהדור לא הכיר פנים אל פנים את השגחתו של אלוהי ישראל, ומשום כך נטש אותו לטובת אלוהי הכנענים. כל פירוש אחד חוטא לעברית המקראית וגורר אבסורדים בטקסט. יש לדעת כי בדומה, גם "שכח" איננו בהכרח אי ידיעה של עובדה אלא "הסרת דבר מן הלב" (מילון המרכז) כהגדרת המילון, הכל לפי ההקשר.