כתמים

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

מהו כתם?

מהתורה נאסרת אשה רק כשרואה דם המלווה באחת משלוש ההרגשות שהוזכרו לעיל (פתיחת מקור, זעזוע גוף או זיבת דבר לח).
חכמים הרחיבו את האיסור, ובגדרים מסוימים אסרו את האשה אם נמצאו כתמי דם על גופה או על בגדיה וכדומה[1].
כתם הוא דם שנמצא ("מציאה") בצורה אקראית, ללא שהיתה הרגשה אוסרת.

גזירת כתם

חכמים גזרו על כתם (כשצבעו הוא מן הצבעים האוסרים) שיאסור את האשה רק אם נתקיימו בו שלושה תנאים בסיסיים:

• שטח הכתם לפחות "גריס ועוד"[2] – שטח הגדול מגודל גריס. כתם ששטחו קטן משטח זה לא אוסר. נהגו להתיר כתם עד שטח עיגול שקוטרו 19 מ"מ. צורת הכתם אינה משנה (עגול, מרובע, מאורך), ורק השטח הוא הקובע[3]. כל כתם נמדד בפני עצמו ואין מספר כתמים קטנים מצטרפים לשיעור של "גריס ועוד".
• הכתם נמצא על גבי בגד לבן. כתם על בגד צבעוני לא אוסר[4]. כתם על בגד שחלקו לבן וחלקו צבעוני, אם ניכר שהכתם מחבר בין לבן ללבן, אע"פ שיש באמצעו צבעוני, מצרפים החלקים הלבנים לשיעור גריס[5].
• הכתם נמצא על גבי דבר המקבל טומאה[6], כמו בגד או כלי. כתם על דבר שאינו מקבל טומאה אינו אוסר (נייר, דבר המחובר לקרקע).
  לגבי  פד ותחבושת הגיינית - אפשר לסמוך על המקלים ולהחשיבם כדברים שאינם מקבלים טומאה[7].
  
  

בחסרון אחד מהתנאים, למשל: כתם שנמצא על נייר (שאינו מקבל טומאה), או על בגד צבעוני, או שגודלו של הכתם פחות מ"גריס ועוד" - לא גזרו עליו חכמים והאשה אינה נאסרת, גם אם מסתבר שזהו דם שיצא מן המקור.
בנוסף, יש משמעות למקום שבו נמצא הכתם - האם הכתם נמצא גם על הבגד או רק על הגוף, בחלקו העליון או בחלקו התחתון, כשההכרעה בדין הכתם תהיה על פי ראות עיני הרב הפוסק.

תליה

הואיל וחכמים הם שגזרו ואסרו את הכתם, הם גם הקלו ולא אסרו במקום בו ניתן לתלות את הכתם בסיבה אחרת מאשר ראית דם מן המקור[8].
למשל: אם התעסקה האשה בחומר שצבעו אדום (כדם עוף, בשר, דג, תרופה, גיר, תרכיז, אודם וכדומה) או אם ידוע על פצע בגופה שיתכן שנפתח והוציא דם, במקרה כזה, אפילו התקיימו שלושת התנאים (הכתם גדול ונמצא על בגד לבן) - הכתם אינו אוסר, ואנו תולים שהוא אינו מן המקור אלא ממקום אחר[9].
יש אומרים שיש דין מיוחד לכתם שנמצא בשלושת הימים הראשונים לספירת הנקיים. בימים אלו, אם אין בכתם את שלושת התנאים האוסרים (קטן מ"גריס ועוד", על צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה) ודאי שכתם זה אינו אוסר[10]. אולם, לדעת הרמ"א, אם נתקיימו בכתם כל התנאים האוסרים (גדול מ"גריס ועוד", על לבן המקבל טומאה) גם אם ניתן לתלותו בסיבות חיצוניות כדלעיל, אין תולים וצריכה הפסק חדש[11].
יש להעיר, שאם ידוע שיש לאשה פצע בנרתיק או אשה הסובלת מטחורים מדממים וכדומה, אף אם מתקיימים בכתם כל התנאים לאיסור, אם נראה למורה ההוראה שהכתם בא מדימום חיצוני, מותר, הואיל ואין זו "תליה" אלא וודאות, ואפילו באחד משלושת הימים הראשונים[12]. 

המלצות והערות

1. מיד לאחר הטבילה ובמשך כל הזמן שבו האשה מותרת לבעלה, מומלץ ללבוש לבנים בצבע כהה על מנת להנצל מכתמים[13].
2. אשה המותרת לבעלה, ורוצה להשתמש בפד או במגן תחתון בסמוך לתחילת ראייתה, מומלץ שתניח פד לבן או מגן תחתון לבן על הלבנים הכהים, כדי שמחד, תדע שיש דימום, ומאידך, הכתם לא יאסור את בני הזוג. (פד או מגן תחתון הם "כלי חד פעמי", ולפי פסק הרמב"ם, כלים, ה', ז', אינו מקבל טומאה). 
3. כשפונים להכרעת חכם ביחס לכתם, חשוב לדעת בבהירות ובדייקנות את המציאות שבה עלתה השאלה. יש מספר נקודות משמעותיות שחשוב לציינן בפני הפוסק, כדי לפרוס בפניו את התמונה המלאה של השאלה.
השיקולים הרלוונטיים לפסיקה הם:

• מה גודלו של הכתם?
• על מה נמצא הכתם (על הגוף, על בגד, על דבר אחר, על איזה צבע נמצא)?
• באיזו מציאות נמצא הכתם (האם בקינוח שאחרי מי רגלים או תשמיש)?
• האם יש אפשרות שהכתם הגיע ממקור אחר?
• באיזה שלב נמצאת האשה (בשלושת הימים הראשונים לנקיים, בימי הטהרה, סמוך לראיה הצפויה)?

[1] שולחן ערוך, סימן קצ, סעיף א.

[2] שולחן ערוך, סימן קצ, סעיף ה. שיעור הגודל של "גריס ועוד" נקבע על פי כמות דם היוצאת ממַאֲכֹלֶת (=כינה). לרוב הפוסקים, אף שלא מצויות כיום מאכולות לתלות בהן, כך גזרו חז"ל - לאסור ראיה בלא הרגשה - דוקא מגודל מסוים ולא בשיעור קטן ממנו; בבחינת "הם אמרו (לאסור את המותר מהתורה) והם אמרו (להגביל את שיעור הגודל)", שהרי "אין לך אלא מה שנאסר במנין הראשון, שהיה  מאכולת גדול כגריס הקלקי, ואף על גב דליכא עכשיו כהאי גוונא... רק שאי אפשר להתיר מה שנאסר במנין הראשון, ושיעור קטן לא נאסר מעולם". שו"ת חתם סופר, חלק ב, יורה דעה, סימן קפב.

[3] הערה מעשית: כדי להקל על מדידת שטח הכתם אפשר להניח עליו נייר חצי-שקוף, לסמן את השטח של הצבע האסור (ולא את כולו), לגזור את הנייר ולבדוק אם הוא מכסה את שטח הגריס העגול. אם השטח האוסר גדול משטחו של גריס - הכתם אוסר (במידה והתמלאו גם שאר התנאים לאיסור).

[4] שולחן ערוך, סימן קצ, סעיף י.
ה"לבן" המדובר אינו לבן "נקי" בהכרח, ויתכן שבגדים בצבעים בהירים יוגדרו גם כן כ"לבן" לחומרא, הכל לפי ראות עיני הפוסק. בשל כך, אשה הלובשת לבנים צבעונים כדי להינצל מכתמים, תקפיד שיהיו הם בצבעים כהים.

[5] פתחי תשובה, סימן קצ, ס"ק כ.

[6] שולחן ערוך, סימן קצ, סעיף י.

[7] יש פוסקים המחשיבים תחבושות נייר אלו כדבר המקבל טומאה (דרכי טהרה, פרק ב, סעיף כא; וכן מובא בשם הרב וואזנר בספר מראה כהן, פרק ג, סעיף ו), על אף שהתחבושות ההגיניות עשויות מנייר המוגדר כדבר שאינו מקבל טומאה. נראה שטעמם הוא מפני שהן עשויות ככלי קיבול המשמש לספיגת הדם (על פי הלכות כלים לרמב"ם, פרק א, הלכות ח-י). מאידך, הרב עובדיה יוסף (טהרת הבית, סימן ח, סעיף ט, סוף ס"ק ט), והרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה, חלק א, עמוד 181) מקלים להחשיבן כדבר שאינו מקבל טומאה, ולדעתם, אשה הרואה כתם גדול מגריס על תחבושת הגיינית אינה נאסרת.

[8] שולחן ערוך, סימן קצ, סעיף יח.

[9] תליה בכתם שונה מתליה בבדיקה. לשון השולחן ערוך (סימן קצ, סעיף כג): "אדום באדום ושחור בשחור, אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו - תולה בו" (ובדומה לכך – שם, סעיף ל). אם כן, גם כאשר הצבע האדום של הכתם שונה מצבע מקור התליה, תולים בו. אולם, ביחס לבדיקה פנימית - אפשר לתלותה במכה רק אם מבחינים בשוני בין דם ראייתה לבין דם מכתה (שולחן ערוך, סימן קפז, סעיף ה).

[10] עיין בפתחי תשובה, סימן קצו, ס"ק יב.

[11] בית יוסף, סימן קצ, סעיף יח, סוף ד"ה כתב המרדכי; סימן קצו, סעיף י; רמ"א בדרכי משה ועל השולחן ערוך, סימן קצו, סעיף י. הפוסקים הספרדים לא קיבלו את חומרת הרמ"א: שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן טו'; טהרת הבית, סימן יג, סעיף י; דרכי טהרה, פרק יד, סעיף יז.

[12] רמ"א, סימן קצו, סוף סעיף י.

[13] לשון הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק ט, סוף הלכה ז): "לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים". והובא ברמ"א (סימן קצ, סעיף י) ומבואר בפתחי תשובה (שם, ס"ק כב), שהכוונה היא דוקא בימי טהרתה ולא בימי שבעת הנקיים, שבהם צריכה לבדוק אם רואה דם.