צום בגזרה מבצעית

שאלה

שלום כבוד הרב,
חיילים הנמצאים בתעסוקה מבצעית ובמסגרתה נדרשים לבצע שמירות בעמדות, לעלות לסיורים רכובים ולתפוס כיתת כוננות:
א. כיצד עליהם לנהוג ביום צום בעמדות וסיורים?
ב. מה דין כיתת הכוננות, שאמנם היא סטטית במוצב, אך צריכה להיות מוכנה להקפצה לכל אירוע בגזרה?

תשובה

א.  בכל הצומות שהם דרבנן - ארבע הצומות ותענית אסתר, צריך להתחיל את הצום. אם מרגישים שהדבר מפריע לפעילות, יש לשתות מיד כמה שנדרש. בצומות אלה, אין הגבלה של שתיה ואכילה לשיעורין, והשותה או האוכל בצום, מותר לו לאכול ולשתות כמות גדולה, לפי הצורך.
ביום הכיפורים שהוא דאורייתא - יש לבדוק באופן פרטני כל פעילות האם היא חיונית או לא, וכל פעילות שאינה חיונית, יש להשתדל להוריד אותה מהנטל.
שתייה: בפעילויות החיוניות שכן נצרכות, יש לנהוג בהם כנ"ל, להתחיל לצום ואם הדבר פוגע בפעילות, לשתות מיד.
אם שתיה לשיעורין[1] מספיקה, מה טוב.
אם לא מספיקה – יש לשתות בבת אחת כמות גדולה ככל האפשר - ולאחר מכן לנסות לשתות לשיעורין.
אכילה: בתחילה התייחסנו לשתייה בצום. זאת מאחר ועיקר הצורך של החייל הוא לשתות. אולם, אם חייל מרגיש שהוא צריך לאכול בצום מפני שבלי זה כשירותו נפגעת, מותר לו גם לאכול. ביום הכיפורים, גם באכילה בדומה לשתייה, לכתחילה יש לאכול בשיעורין: 40 סמ"ק מזון מוצק (קצת פחות מנפח של שתי קופסאות גפרורים, להמתין 10 דקות, או 5 בעת הצורך, ולחזור ולאכול בשיעור כזה).
ב.  כיתת הכוננות צריכה להיות מוכנה מבחינת הציוד. אם מקפיצים אותה, על החיילים לשתות לפי הצורך, ולפי ההנחיות בצומות דרבנן, וביום הכיפורים. אם לפי הניסיון או לפי המצב בשטח יש סבירות גבוהה שכיתת הכוננות תוקפץ, והסבירות אומרת שלא יספיקו לשתות מיד עם ההקפצה, ואפילו אם ישתו, שמא לא תועיל השתייה, רשאים חברי הכיתה לשתות לשיעורין, כדי להיות מוכנים להקפצה. דין זה נכון הן ביום הכיפורים והן בצומות דרבנן.[2]

[1] 40 CC - הפסקה 10 דקות - ושוב 40 CC. במידת הצורך, ניתן לקצר את משך ההפסקה בין שתייה לשתייה ל-5 דקות. לצורך החישוב: כוס חד פעמי לשתייה קרה מכילה 180 cc.

[2] כעיקרון, שתייה לשיעורין נוהגת רק ביוה"כ שהוא מדאורייתא, ובצומות דרבנן אין מגבלה כזאת. אולם, במקום שאין צורך מיידי לשתות אלא רק למניעת נזק אפשרי בעתיד, בבחינת 'הקדמת רפואה למכה', שם גם בצומות דרבנן ההיתר הוא לשתות לשיעורין. דין זה נלמד מדברי הביה"ל בסימן תקנ"ד סע' ו', ד"ה "דבמקום חולי". הדיון שם הוא במחלה במקום רחוק שיש סבירות שתגיע למקום אחר. במקום האחר כרגע אין חולי, ולכאורה אין סיבה להתיר לאכול או לשתות. אולם, על כך מביא הביה"ל דעה המתירה לאכול ולשתות לשיעורין, וזאת כדי להקדים רפואה למכה.