מבוא - השתלשלות הלכות נידות וזבות

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

מדאורייתא

נדה -  דין תורה
מן התורה[1], אשה הרואה דם ונאסרת, ממתינה מיום הראיה עד לסיום היום השביעי, ובליל היום השמיני לאחר צאת הכוכבים טובלת ונטהרת. גם אם תחילת ראייתה היתה סמוכה לזמן השקיעה, נחשב חלק היום הזה כַיום הראשון, ולאחריו משלימה ששה ימים שלמים נוספים.
שבעת ימי הנידות אינם צריכים להיות נקיים מדימום: בין שראתה ראיה קצרה ובין שנמשכה ראייתה במשך שבעה ימים, אם פסקה מלראות דם לפני השקיעה של היום השביעי, יכולה לטבול בליל היום השמיני.
טבילת נדה לפני סיומו של היום השביעי לא מועילה, והיא צריכה להשלים את שבעת ימי הנידה עד תומם[2].
אשה שהחלה לראות ביום שלישי אחר הצהרים כשעה לפני השקיעה, נחשב לה יום שלישי כַיום הראשון לימי נידתה, והיא ממתינה עוד ששה ימים (עד ליום שני בשבוע הבא). גם אם המשיכה לראות דם עד יום שני בצהרים אך פסקה מלראות סמוך לשקיעה, יכולה לטבול ולהיטהר ביום שני אחרי צאת הכוכבים (אור ליום שלישי).

גדרי זבה
הראיה החודשית המופיעה במהלך שבעת ימי הנידה היא המצב הרגיל במחזוריותה של האשה, אולם, ראית דם שלא בזמנים הידועים לאשה נחשבת כמצב של חולי, ובשל כך חילקה התורה בין הנידה לבין הזבה[3].
הגדרת זבה - אשה הרואה דם לאחר שבעת ימי הנידות אך רק בתוך אחד עשר הימים הסמוכים לימים שבהם ראתה את דם הנידות[4]. אם ראתה דם במשך ימים אלו דינה כזבה (זבה קטנה או גדולה, בהתאם למספר הימים שראתה בתוך אחד עשר ימים אלו), אך אם ראתה לאחר אחד עשר הימים הללו, חוזר דינה להיות כדין נדה.

זבה קטנה
אשה שראתה דם במשך יום או יומיים בתוך אחד עשר ימי הזיבה נחשבת כ"זבה קטנה". כדי שתוכל להיטהר ולטבול, צריכה להיות "שומרת יום כנגד יום", דהיינו, להמתין ולשמור יום אחד נקי שבו לא רואה דם, למחרת היום שבו ראתה.
גם אם ראתה דם במשך יומיים - שומרת לאחריהם רק יום אחד נקי, כדי לוודא שאינה ממשיכה לראות גם ביום השלישי וישתנה דינה ל"זבה גדולה".
"זבה קטנה" משכמת וטובלת כבר בבוקרו של יום השימור ואינה צריכה להמתין עד סיומו. לאחר שטבלה היא אמנם טהורה, אך תלויה ועומדת עד סוף היום, שמא תחזור ותראה ותסתור את יום השימור.

זבה גדולה
אשה שבתוך אחד עשר ימי הזיבה ראתה דם במשך שלושה ימים רצופים (אפילו מעט בכל יום) נחשבת כ"זבה גדולה". כדי להיטהר חייבת לעשות "הפסק טהרה", כדי לוודא שפסק הדם. לאחר ההפסק היא סופרת "שבעה נקיים", בהם היא בודקת את עצמה. בסיום "שבעה נקיים" היא טובלת ונטהרת.
גם "זבה גדולה" יכולה לטבול כבר בבוקרו של היום השביעי לימי הנקיים שסופרת, והיא טהורה בתנאי שלא תראה דם עד הערב ותסתור את שבעת ימי ספירתה.
אם במהלך שבעת הימים הנקיים ראתה דם (אפילו ביום השביעי לפני השקיעה) - סותרת לגמרי את ימי ספירתה וצריכה להתחיל ולספור מחדש את שבעת הנקיים.
אשה שהחלה לראות את ראיתה הרגילה וטבלה בסיום ימי נידתה בליל היום השמיני, וחזרה וראתה דימום במשך שלושה ימים בשבוע שלאחר מכן (בתוך אחד עשר הימים שלאחר ימי נידתה), חייבת לעשות הפסק טהרה, סופרת שבעה ימים נקיים ויכולה לטבול ביום השביעי לספירתה.

[1] ויקרא, פרק טו, פסוק יט: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ".
דיני הנדה והזבה מופיעים בעיקר במסכת נדה ובמשניות במסכת זבים. סיכום הדינים והשתלשלות ההלכה מופיע בטור ובשולחן ערוך, יורה דעה, בסימן קפג, ובסימן קצז, סעיף ג [ההפניות בהערות לסימנים בשולחן ערוך הם מחלק יורה דעה, אלא אם כן צויין אחרת].

[2] פסחים, דף צ, עמוד ב: "יכול תהא טובלת מבעוד יום? ת"ל: "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" - תהא בנדתה כל שבעה".

[3] ויקרא, פרק טו, פסוקים כה, כח: "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ, אוֹ כִי תָזוּב, עַל נִדָּתָהּ: כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ, כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה, טְמֵאָה הִוא... וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָה, וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר תִּטְהָר".
ובפירוש הרמב"ן (ויקרא, פרק טו, פסוק יא): "שכל הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה, זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי. אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי".

[4] נדה, דף עב, עמוד ב: "אחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני".
מנין ימי הנידות והזיבות: הסבר הלכות הנידה והזבה המובא כאן, הוא לפי הסברי רוב הראשונים (כרש"י, רמב"ן ועוד רבים). לדעתם, ימי הזיבה נקבעים רק באחד עשר הימים הסמוכים לראית הנדה. בנוסף, ימי הנידות יתחילו רק בסיום שבעת הנקיים.
בניגוד לדעתם עומד הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק ו, הלכות ב-ו), הסבור שמדין דאורייתא נעשה חשבון ימי הנידות והזיבות בצורה קבועה ומחזורית של: שבעה - אחד עשר - שבעה - אחד עשר וכו', ומנין זה  אינו משתנה בכל ימיה (אלא אם הפסיקה לראות מחמת לידה וכד'), ומעמדה ההלכתי כנידה או כזבה נבחן לפי הימים שבהם היא עומדת. עיין בית יוסף, סימן קפג, ד"ה ומ"ש מיום השביעי ואילך.