מאיר, בן חוה-מרים (אבלין) ונפתלי-פסח (פרסי), נולד בקיבוץ הדתי לביא שבגליל התחתון בה' באדר תשכ"ו (25.02.1966).
בהיותו בן 26 נשא את קמה לאישה. לאחר כשנה, נולד בנו הבכור מזמור. המשפחה הצעירה עברה ליישוב הקהילתי-דתי פדואל שבשומרון, שם נולד בנו השני, עשור-יוחנן.
כעבור שנתיים עבר מאיר עם משפחתו לישוב איתמר. מאיר ראה בכך צעד לחיזוק הקשר עם האדמה, עם בורא-עולם, וכן – ביסוס היישוב היהודי באזור. הוא קבע את מגורי משפחתו בשני קרוונים על גבעה, מזרחית לישוב הקבע, לצד ארבע משפחות נוספות.
באיתמר עבד מאיר כחקלאי שכיר ולאחר כשנה וחצי עבר לעבוד בישיבת "ברכת יוסף" בישוב אלון-מורה, שם שימש איש אחזקה וחשמלאי. הוא לקח על עצמו עוד ועוד משימות – כולן היו חשובות בעיניו במאוד: קידום מהלכים ציבוריים, עזרה למשפחות נזקקות, שיפור מערך הביטחון במקום למול הצבא, הקמת ישיבה גבוהה ביישוב, קליטת משפחות חדשות ועוד.
במקביל לעבודתו, העמיק את קשריו עם רבנים ותלמידי ישיבה ותמיד מצא עיתים לתורה, ללימוד של שעה בחברותא. על אף שחשב מדי פעם לעזוב את העבודה כשכיר ולהיות עצמאי, מאיר לא היה מוכן לותר על הזכות לעבוד בסביבה הקדושה של תלמידי חכמים.
בשנים אלה נולדו למשפחה עוד שלושה ילדים: מוריה, חזקיהו ודוד.
ביום שני ח' באלול תשס"א (27.08.2001) נסע מאיר עם שני חברים בסוף יום העבודה, כמדי יום, מאלון-מורה לאיתמר, מרחק של כמה קילומטרים בודדים. בקרבת איתמר נפתחה על רכבם אש ממארב מחבלים. מאיר נפגע בראשו. שני הנוסעים האחרים לא נפגעו. כעבור כשלוש שעות של ניסיונות החייאה, אור לט' באלול תשס"א, מאיר נפטר.
מאיר היה בן 35 במותו. הותיר הורים, אח ושתי אחיות, אישה הרה וחמישה ילדים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבאיתמר.
שישה חודשים לאחר מותו של מאיר נולדה לקמה בתם, אילת השחר – "דרישת שלום חיה שמאיר הותיר אחריו".
מדברי הספד שנאמרו על מאיר בהלוויתו: "אתה לימדת שלהחזיק מעמד זה לא מספיק. להחזיק פירושו לעמוד במקום… אנחנו מתכוונים להתקדם, מתכוונים להמשיך את מפעלך… לחפור בארות של אמונה, של חסד וכוחות חיים – למצוא אותם בתוכנו כפי שלימדת אותנו."
ת.נ.צ.ב.ה
