מבית המדרש

אנו רואים שהאבות צוו לקיים מצוות מסוימות. ונשאלת השאלה - הרי ראינו שהתורה נותנת רק לאומה ולא ליחידים?! מסביר המהר"ל שלכל אחד מהאבות ישנה תכונה מסוימת שעל פיה הם צוו המצווה מסוימת. תפארת ישראל - פרק י"ט - כ'.

המהר"ל שאול מדוע התורה לא ניתנה כבר בתחילת העולם, ועונה שהתורה ניתנה לאדם, והאדם זה מי שעוסק בעניינים רוחניים וזה ישראל - ישראל קרואיים אדם. בהמשך המהר"ל מסביר ע"י 3 משלים את הקשר המיוחד שבין ישראל לתורה ואת ההבדל בין בן למי שאינו בן, ומדוע התורה ניתנה לישראל ולא לאבות. תפארת ישראל - פרק י"ז.

העקרונות שבפסקאות הקודמות, על מקום הטבע ביחס אלינו, בנוסף הדגשת הערך והחובה לעבוד עפ"י שכל של תורה ולא עפ"י סברות ומשל הכסיל.

אמונתו התמימה של אברהם אבינו- היא העומדת לנו בכל מאבקנו...

"ויאמר ה' אל אברם..." - "נעשו לו כליותיו כשני רבנים והיו מלמדים אותו..."

במבט לאחור, רואה אברהם רבים לפניו אשר נכשלו בשליחותם ולא מילאו את התקוות אשר תלה בהם הקב"ה... מה מניע אותו בכל זאת לנסות?

"הרב, להתחתן או לא?"- אם אדם היה בוחן כל מעשה אך ורק לפי הידיעה, היה נמנע מלעשות מעשים...

עולם חסד יבנה, החסד הוא יסוד העולם. המבול והחורבן הגיעו לעולם בעקבות הגזל. ונח- שנשאר ישר, נצטווה להיכנס לתיבה שהיא "אולפן" לחסד בלתי פוסק, וזה ע"מ לתבוע בו את מידת החסד, בתור האדם שממנו ימשיך כל העולם. ואת החסד העצום הזה, ראינו שיצא לפועל בצורה עוצמתית אצל אברהם אבינו.

"לך לך מארצך"; עניינה של ארץ ישראל - עזיבת רצונותינו למען רצון ה'. הציווי "לך לך" נשמע בכל העולם - אולם רק אברהם הצליח לשמוע אותו, וזוהי גדולתו של אברהם.