אנחנו מרגישים שבימינו אין אפשרות לתפוס הכל. אם אתה משקיע בעולם הרגש - זה בא על חשבון עיון שכלי, אם אתה שם את הדגש על בין אדם לחברו - אתה בהכרח פוגע בבן אדם למקום, וכן הלאה. כל כח בא על חשבון השני ומושך לצד שלו. כמו אדם שמנסה לישון עם שמיכה קצרה. זה קורה בגלל שלקודש אין בית. כשאין בית לקודש אין אפשרות ליצור הרמוניה.
גם חברה אין לקודש. החברה, כמעט תמיד, תמשוך לכיוון שלילי. אם אתה זורם עם כולם ונהיה חלק מתרבות הכלל - אתה כמעט תמיד מתדרדר. כדי לעלות ולהתקדם אתה חייב לבדל את עצמך. זה נורא, כי באופן טבעי החברה הייתה צריכה למשוך אל הקודש. כרגע לא פשוט בכלל ליצור מהלך ציבורי חיובי.
כששני הקצרים האלה יתוקנו - אז נזכה לנבואה. נביא הוא דמות שיש בה הרמוניה של כל כוחות החיים וכן הוא יודע ליצור זרמים חיוביים כלל ישראליים.
זו בעיה קיומית ממשית על עמ"י. לכן כל פעם שאנחנו מתפללים על בית המקדש אנחנו משתמשים בביטוי "מהרה". זה דחוף וקריטי.
גם הקודש מתאבל בתעשה באב. גם ספר התורה שרוי אתנו באבל.
אז מה הפתרון? איך מתקנים? מחפשים דרכים להתקרב לכיוון ומתפללים על זה הרבה, כמו שאנחנו קוראים במגילת איכה - "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" - "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
תקציר על השיעור
