בין הורים לילדים בוגרים

שאלה

שלום כבוד הרב,
אנו הורים שזכינו כבר להשיא כמה מילדינו. אחד מבנינו שבעצמו נשוי עם ילדים, מתנהג אלינו בצורה לא יפה. הוא ואשתו דיברו איתנו על עזרה ברכישת דירה. אמרנו שנעזור להם, אבל לא לפי מה שהם ציפו. כבר כמה שבועות שהם לא מדברים איתנו, ולא מביאים אלינו את הנכדים. המחשבה הראשונה שעולה היא שכיום ודאי לא נסייע להם כי הם ניתקו קשר, אבל במחשבה שנייה אולי כדאי לנו לעשות מאמץ כדי להחזיר את הקשרים בינינו?

תשובה

בראשית דבריי אני חייב לספר לכם סיפור מהחיים. לפני מספר שנים פנה אלי בעל משפחה לסייע להם להתארגן מבחינה כלכלית. שאלתי אותו האם משפחתו יכולה לסייע, מפני שהפנייה הראשונית צריכה להיות אליהם. הוא השיב לי בטון קשה: "אני לא מדבר עם אבא שלי". כשחקרתי מדוע, השיב: "הוא קנה לי טלוויזיה". לתומי תהיתי, כיצד יכולה טלוויזיה להשפיע עליו שלא ידבר עם אביו שנתן לו. שאלתי אותו: "האם זה בגלל הנזק החינוכי שגורמת הטלוויזיה? אם כן, פשוט ביותר הוא להוציאה מביתך". על כך באה התשובה המוחצת: "לאח שלי הוא קנה רכב, ולי רק טלוויזיה. מאז הפסקתי לדבר איתו".

כמובן שנזפתי בו קשות והבהרתי לו שאביו אינו חייב לו מאומה. עד גיל 6 הוא חייב לכלכלו, ולאחר מכן פוקעת החובה הכלכלית של האב כלפי בנו (למרות שיש על האב חובת חינוך עד גיל מצוות). גם במקרה שלכם, אם בנכם היה פונה אלי בשאלה האם להכריח את הוריו לקנות לו דירה, הייתי משיב לו שגם אם יש להורים אפשרות כלכלית, בשום אופן אין לבן זכות לדרוש מהם ובוודאי לא לכפותם על כך.

אולם, מאחר שלא הבן פונה בשאלה אלא אתם ההורים, אשתדל להתייחס לנושא מנקודת המבט שלכם. שני עקרונות כדאי לקחת לתשומת לב:

עקרון ראשון הוא שאנו מצווים לעשות טוב על פי מה שאנו קובעים, ולא על פי מה שאחרים מכתיבים לנו. אסור לנו לקבל החלטות כתגובה למה שאחרים עושים לנו. עקרון זה הוא אשר עומד ביסודן של שתי מצוות לא תעשה: לא תיקום ולא תיטור. שתיהן באות למנוע מאיתנו לפעול כמגיבים על התנהלות של אחרים כלפינו. בין אם אנו אומרים: "אתה לא נתת לי, גם אני לא אתן לך", שזו הנקמה, ובין אם אנו אומרים: "אתה לא נתת לי ואני בכל זאת נותן לך" שזוהי הנטירה. בשתיהן אנו מובלים על ידי כוח אחר. עד כאן מה לא לעשות.

אך השאלה היא מה נכון לעשות? והתשובה ברורה: אם ביכולתנו לסייע למישהו, יש לסייע בלא כל התניה ותלות במה שהוא עשה לנו. גם אתם, כהורים, נכון שתבררו לעצמכם את הדרך על פי האמת שלכם: בדקו שנית מהי האפשרות הכלכלית לסייע לבן ברכישת דירה. אל תוסיפו עליה כדי לרצות אותו, ואל תגרעו ממנה כדי להענישו. דעו כי זאת האמת שלכם, ועל פיה אתם פועלים.

לכך יש לצרף עקרון נוסף: תפקיד ההורים כמחנכים של הילדים אומנם מסתיים בגיל מצוות, אולם לעולם הם יישארו כמדריכים של בניהם. גם בנים בוגרים שוגים וזקוקים להדרכת ההורים.

תפקידכם להיות מורמים בדעה ובניתוח מעל הבן ומשפחתו, ומנקודת מבט גבוהה יותר לנתח את מעשיו ולראות כיצד אתם יכולים לכוון אותו למקום טוב יותר. והנה, ניתוח פשוט של תגובת בנכם לכך שתסייעו לו, אך באופן מוגבל מורה על כך שהבן מנסה להפעיל עליכם לחץ. הוא עושה "שביתה": לא מדבר, לא מבקר וכדו'. מטרתו ברורה, לגרום לכם לשנות את החלטתכם ואולי אף להפחיד אתכם שהנה עלול להיות מצב של ניתוק קשר ח"ו. לחץ זה אמור להביא את השינוי הראוי, כפי סברתו של הבן. כהורים נבונים הרואים ממבט רחב את התמונה,

כל מה שעליכם לעשות הוא בראש ובראשונה לא "להילחץ" ממעשיו. אחר כך להזמין אותו לשיחה כדי להבהיר שיש לכם החלטה אמיתית מבחינתכם, וכפי מה שהחלטתם כך תנהגו והלחץ שהוא מפעיל לא ישא פרי. כל זאת באווירה שקטה ונינוחה, ללא מתח וללא חשש מתגובתו. אם יסרב להגיע לפגישה עמכם, אתם יכולים לכתוב לו מכתב ברוח זו. השקט והביטחון אשר תפגינו יבהירו לבנכם שאין לו סיכוי להשיג הישגים בעזרת הלחץ, ובוודאי תוך זמן קצר תחזור מערכת היחסים ביניכם לקדמותה.