מבית המדרש

א"י היא תנאי מהותי להופעת הקדושה הישראלית. בלי א"י א"א להיות עם קדוש, בלעדיה אין לעמ"י חיים. היא שנתנה לזהות היהודית את היכולת להתקיים בגלות.

בפסקא הרב זצ"ל מתווכח עם התפיסה האומרת שהיהדות היא תודעת האדם. שיטה זו שוללת את הקדושה העצמית שיש בא"י, בכל יהודי ויהודי ובמצוות. משום כך קורא הרב להילחם בתפיסה זו.

מדוע א"י מוקיעה את יושביה בעוון חטא? מהי הגלות והנפילה האדירה שיש בה? מה ההתעוררות שמרחשת בדור הגאולה? מהי יצירה ישראלית ומטרת השיבה לא"י? זהו בירור עמוק בסגולת א"י ובהתאמתה העמוקה לעמ"י.

נושא הנבואה הוא חווית החיים, המעמד הנפש. לכן, רק בא"י, ארץ החיים, יכולה הנבואה להופיע. אולם גם בחו"ל ע"י ההשתוקקות לחיי א"י וירושלים יש הזדככות מתוך אווירא דא"י.

לא"י יש סגולה לקלוט את המציאות ולחוות אותה וזהו הדמיון. הנביא מטביע את התוכן הרוחני והופך אותו בכח הדמיון, להיות ממש חלק ממנו. לעומת זאת, בחו"ל הדמיון עכור. היכולת לחוות מצטמצמת מאוד.

בא"י הנבואה היא טבע ומשום כך גם ביציאה הכרחית לחו"ל הנבואה תישאר כי הטבע טבוע עמוק בנפש. אולם, חו"ל היא זרה לנו, האוויר שם מחניק את הנפש הישראלית ולכן א"י להתחיל לקבל נבואה בחו"ל.

במפגש של נשמת האדם עם מצווה יש התעוררות. בכח המצוה להדליק את הקדושה הפנימית של נשמתנו. בא"י, לנשמה יש יכולת להתגדל מעצמה גם בלא קיום מצוות.

המשפט הישראלי מתאים לא"י בלבד, לא דנים בחו"ל. כשדנים את מהות המשפט ואת ייחודיותו לא"י דווקא, נוכל גם להבין את מהות המצוות בא"י.

בא"י הנשמה רוצה מעצמה לומר את דברה ע"י קיום מצוות. ממילא זה דורש מעמ"י לקיים חיים לאומיים שלמים על מנת לתת לנשמה להתבטא בכל מרחבי החיים. כל תנועת הציונות נבעה רק מרצון של הנשמה לבטא את עצמה בא"י בצורה מלאה.